תרבות

על חיבור, כנות ובחירה

מאז שאני זוכרת את עצמי האמנתי באלוהים. עובדה זו תמיד הייתה חלק ממני וחיה לצידי את החיים, לא דורשת איזו

נגיעה במהות הקהילה המתפללת

אף על פי ש״קהילת התפילה״ מהווה משאב יקר עבור החברה, היא מציבה בפנינו אתגר לא פשוט. לא מעט מחסידיה, ואני ביניהם

מי שלמד להקשיב לעצים

עצים וצמחים בכלל הם תופעה מופלאה. לא אחת אני מרגישה שטעה מי שהכריז על האדם כנזר הבריאה,

דטרמיניזם ואולי אחד

אני נאלץ לסיים הוא הכריז בקול רם והתחיל ללכת לכיוון היציאה מהאולם, גם כן דרך לסיים שיעור על שפינוזה.

רואים רחוק רואים קרוב

פרשתנו נפתחת בתחושת דה ז'ה וו קלה: הרי כבר בספר בראשית (מו, ח), לפני שתי פרשות בלבד, רגע אחרי שהאחים

הפיכת קערה

כשהייתי בתיכון ידעתי בעומק ליבי שכשאהיה גדול אני רוצה לחזור בתשובה או לצאת בשאלה. מכיוון שכבר הייתי דתי הוכרעה הכף לצד הידוע. הידיעה הזו לא הייתה ידיעה במובן

חנוכת בית, חנוכת חוץ

חנוכה – אמצע החורף, אפשר לומר – הוא חג שמציינים אותו מדי יום עם המשפחה בבית, בסוף היום. הרוחות יכולות לנשוב ולשרוק כאוות נפשן, הגשם יכול להינתך בעוצמה בניסיון נואש להשתתף בחגיגה, אבל אני והמשפחה שלי נעמוד בין ארבע קירות בטוחים, מסביב לנרות, ונחכה לרגע שאבא ישאל "מי שר איתי 'מי ימלל' בשני קולות?" כדי לגלגל עיניים ולצחוק עליו.

ריקוד של גשם במדבר

בשוך הסערה (ובשוך הריקודים העליזים של ילדי המדבר הצמאים לגשם) ישבו לפגישה צוות החקלאות של הקיבוץ, להעריך נזקים, לחשוב יחד איך מתחילים לשקם את החורבן, ו…לשאול יחד שאלות קיומיות

זה לא נגמר עד שסבא שר

ברומניה, כך סיפר סבא, בכל מוצאי שבת היו מזמינים הוריו כרכרה רתומה לסוס, לוקחים את שני בניהם ויוצאים למסעדה ולאחר מכן לאופרה. סבא תמיד אהב אופרה ומחזמרים (תודה אקדמיה על התיקון המבאס)