מחקרים רבים עוסקים בחשיבות ובייחודיות של שיחה פנים אל פנים. אך בעיני, מעניינת יותר מכל מחקר מדעי שבוחן את היתרונות

בשבועות האחרונים אנחנו חווים התרוקנות הדרגתית של רשות הרבים, ובלית ברירה, הסתגרות של כל אחד ואחת מאיתנו ברשות היחיד.

הדרמה של מבקשי המקלט נוגעת בבטן הרכה של היהדות שלנו. צריך להתקיים מקום שיאפשר לדבר, ללא הצורך לשכנע או להכריע.

מדוע זכו היוונים מכל העמים בזכות ראשונים זו? מדוע ביוון דווקא התפתחה התיאוריה הפוליטית? שני גורמים עיקריים היו אחראים לכך: האחד, צורת ארגון החיים החברתיים הייחודית ליוונים – הפוליס; השני, מה שניתן לכנות "החילוניות של המחשבה היוונית".

לפני כעשרים שנה טבע ארי אלון את הניגוד “אדם רבני / אדם ריבוני”, ומאז רבים המצטטים שורות אלו או המשתמשים במטבע לשון זו, במיוחד בקרב ההגות היהודית החילונית.

מאמר זה עוסק בזהות אישית וקבוצתית, ובעיקר בשני מרכיבים מרכזיים של גיבוש הזהות: ראשית, יצירת ה’אחר’ והיחס הספירלי של הגדרת העצמי והגדרת ‘האחר’, ושנית, אופן קביעת קווי ההבחנה שיוצרים את החלוקה לקבוצות (‘אנחנו’ ו’הם’). טענתי הבסיסית היא כי אנו נוטים באופן טבעי להגדיר את עצמנו דרך ‘האחר’ וכי יש לכך חסרונות בולטים.

נקודת המוצא שלי בדברים הבאים היא שהרוב המוחץ של תלמידי מערכת החינוך הממלכתית בישראל הם יהודים, ועל כן מן הראוי

הזדהות עם קהילה מהווה העצמה של הפרט, בצורה שאינה מנותקת מהטבע החברתי של בני האדם