מה שאני אציע כאן הוא את נקודת המבט שלי, כיהודי ישראלי חילוני, על התפילה היהודית.

א' ב'.

לא הר' ה-ש' והת' של תשרי. לא הסוף ותום התקופה של תמוז, או החיפוש שמתחבא ב-'אלול' א' ב'.

א' ב'.

"מה קשור סמיילי מחייך? הרגת אותי עכשיו. זה נידי, זה מתלהב. זה צופים. מה שאת לא עושה, אל תראי התלהבות.

הכול זמני במשכן. מוכן לתנועה. נוח להתקפל, לעבור בקלות ממקום למקום. אין קביעות. ארבעה פרשות מוקדשות למבנה, מהרגש שליווה את

אני מאמין משום שזה אבסורד : Credo quia absurdum est (טרטוליאן) תנועות משיחיות – גאולה פרדוקסלית בספר "האדם מחפש משמעות"

כאשר הפילוסוף ליאו שטראוס קרא לספרו הגדול "ירושלים ואתונה", הוא הנגיד את השתיים כשתי השקפות עולם הפוכות שאינן נפגשות לעולם.

תמיד רציתי קהילה משלי, קהילה שמי שחלק ממנה הוא משמעותי בתוכה. קהילה שבנויה מאנשים שאכפת להם זה מזה

עד כמה אני יוצאת להצביע בבחירות לראשות המקומית שלי?