דתל"שיות היא לא כאב בחיים שלי. אפשר לזקוף זאת לזכות העובדה שבשנים שמאז סוף התיכון אני נמצאת בסביבה של בתי מדרש מעורבים, או לכך שזה היה מהלך טבעי ופשוט, או בגלל שהשיחות על הנושא עם הקרובים לי היו פתוחות וכנות. לפעמים אני שוכחת מהזהות הזו ונזכרת פתאום, וזה מרגיש כמו להעמיס תיק כבד על הגב ולהבהל מזה שהכומתה נעלמה וצריך לקחת רגע להרגע ולהזכר שצה"ל נגמר כבר מזמן, גם אם חקק בי הרגלים.

לא ניסיתי לכתוב מאמר סדור. אדרבה. בחשש ובהיסוס אני משתפת מפעימות ליבי. הדברים נכתבו בכתיבת רצף, ללא עריכה משמעותית, כי אני מרגישה שהלב שלי כרגע…

בא לי לעשות יחסי ציבור לתשעה באב, אני יודעת שאני אצא פולנייה אבל לא אכפת לי. כבר כמה שנים שאני אומרת לחברים "איזה כיף שמגיע תשעה באב", אפשר להאנח ברווח, בלי תחושת אשמה, להאנח עמוקות, אנחה משברת לב, בלי לחשוש שאנשים מסביב יחשבו...