נראה שאנחנו כבר לא מסוגלים לומר שום דבר חשוב, מעבר לחשיבות הזכות של כולם לומר. אבל מה עושים עם הזכות הזאת?

בערב שבת האחרון לקחתי כהרגלי את הסידור, פתחתי אותו והתחלתי לשיר את ’ידיד נפש‘. המשכתי לששת מזמורי התהילים, ל‘אנא בכוח‘, ’לכה דודי‘ ומזמור שיר ליום

ערב שבת יורד על ירושלים, רוח קרירה מעבירה בנו שוב אותן צמרמורות עונג ידועות, והשירה נישאת באוויר. המזמור האחרון של קבלת השבת עומד להסתיים לו,

עומקה ושלביה של מהפכה מתבטאת בימינו במחאת האוהלים ובציווי המוסרי לחברה הישראלית