הזמן בו הרגשתי שאני "כל יכולה", שאני יכולה לעשות כרצוני, היה לאחר שאחי התאום אבי נהרג בצוק איתן.

אני מרגישה שהתקופה הזו מולידה עוד מחשבות ותובנות ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי: מה אני אמורה לעשות עם כל זה?

מחקרים רבים עוסקים בחשיבות ובייחודיות של שיחה פנים אל פנים. אך בעיני, מעניינת יותר מכל מחקר מדעי שבוחן את היתרונות

בשבועות האחרונים אנחנו חווים התרוקנות הדרגתית של רשות הרבים, ובלית ברירה, הסתגרות של כל אחד ואחת מאיתנו ברשות היחיד.

תמיד רציתי קהילה משלי, קהילה שמי שחלק ממנה הוא משמעותי בתוכה. קהילה שבנויה מאנשים שאכפת להם זה מזה

לבנות ולהיבנות, שני הפכים שהם אחד. הבנייה, מכוונת החוצה. היא יוצרת, מפתחת, מקימה ומזיזה הרים. לעומתה ההיבנות, ההתפתחות והצמיחה המכוונת פנימה

מהי אותה "ההתחדשות היהודית" שנראה שכולם מדברים עליה? מה היא יכולה לתרום לנו? מדוע השיח עליה רלוונטי?