הדרמה של מבקשי המקלט נוגעת בבטן הרכה של היהדות שלנו. צריך להתקיים מקום שיאפשר לדבר, ללא הצורך לשכנע או להכריע.

לפני כעשרים שנה טבע ארי אלון את הניגוד “אדם רבני / אדם ריבוני”, ומאז רבים המצטטים שורות אלו או המשתמשים במטבע לשון זו, במיוחד בקרב ההגות היהודית החילונית.

מאמר זה עוסק בזהות אישית וקבוצתית, ובעיקר בשני מרכיבים מרכזיים של גיבוש הזהות: ראשית, יצירת ה’אחר’ והיחס הספירלי של הגדרת העצמי והגדרת ‘האחר’, ושנית, אופן קביעת קווי ההבחנה שיוצרים את החלוקה לקבוצות (‘אנחנו’ ו’הם’). טענתי הבסיסית היא כי אנו נוטים באופן טבעי להגדיר את עצמנו דרך ‘האחר’ וכי יש לכך חסרונות בולטים.

הזדהות עם קהילה מהווה העצמה של הפרט, בצורה שאינה מנותקת מהטבע החברתי של בני האדם

תמיד רציתי קהילה משלי, קהילה שמי שחלק ממנה הוא משמעותי בתוכה. קהילה שבנויה מאנשים שאכפת להם זה מזה

לבנות ולהיבנות, שני הפכים שהם אחד. הבנייה, מכוונת החוצה. היא יוצרת, מפתחת, מקימה ומזיזה הרים. לעומתה ההיבנות, ההתפתחות והצמיחה המכוונת פנימה

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה.

מהי אותה "ההתחדשות היהודית" שנראה שכולם מדברים עליה? מה היא יכולה לתרום לנו? מדוע השיח עליה רלוונטי?

אתם צמאים, כולכם, אני רוצה לומר להם. צמאים נורא. ואתם חיים את חייכם בלי לשים לב איך אתם בודדים כל הזמן