מחשבות על השיח השלילי והביקורתי שמאפיין את הפוליטיקה, התקשורת והרשתות החברתיות.

ישנה אמירה נושנה על כך ש"בית הכנסת שהחילונים לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי". אם האמירה עדיין נכונה? באיזו מידה? ולמה?

קשה לי להיזכר ברגע של חרטה בחיי. זה לא כי אני שלמה בהכרח עם כל החלטה שלקחתי, אבל החרטה היא מושג שנעלם מהשפה שלי.

נכנסתי כולי פנימה, 'כולי' שהיה אז למעלה מ-90 ק"ג. וראיתי מלא אנשים עוברים בין דוכני בגדי הספורט

הזהו גורלה של החברה הישראלית להתנתק משורשי יצירתה ולהמשיך לרחף כהזיה תלושה בחלל הפוליטי, ללא יסודות המחברים אותה לקרקע צמיחתה?

אני סיגל ואני ציונית וזה פשוט ככה. כי הבית שלי הוא ארץ ישראל, לאו דווקא השלמה. זה מה שלמדתי לאהוב.

מדוע מדיניות המפלגות החרדיות הפוכה מהרוח היהודית שמדריכה אותנו שלא לגרום לאחרים את מה שסבלנו בעצמנו