"רבי יוסי ורבי יהודה ורבי חייא היו הולכים בדרך. פגש בהם רבי אלעזר.
כשראוהו, ירדו כולם מן החמורים.
אמר רבי אלעזר: ודאי פני שכינה ראיתי, שהרי כאשר רואה אדם צדיקים שבדור ופוגש בהם, ודאי הם פני שכינה.
ומדוע נקראים פני שכינה? מפני ששכינה מסתתרת בתוכם – היא בסתימות והם בגלוי. כיוון שאלו הקרובים לשכינה נקראים פנים שלה. מי הם? אלו שהיא נתקנת עמם להראות לפני המלך העליון.
והואיל ואתם כאן, ודאי שכינה נתקנת עליכם, ואתם פניה."
When those who have power to name and to socially construct reality,
choose not to see you or hear you,
whether you are dark-skinned, old, disabled, female,
or speak with a different accent or dialect than theirs,
when someone with the authority of a teacher, say, describes the world
and you are not in it,
there is a moment of psychic disequilibrium,
as if you looked into a mirror and saw nothing.
Yet you know you exist and others like you,
that this is a game with mirrors.
It takes some strength of soul
– and not just individual strength, but collective understanding –
to resist this void, this nonbeing,
into which you are thrust,
and to stand up, demanding to be seen and heard.
כאשר אלו אשר להם הכח לתת שמות
ולהבנות חברתית את המציאות
בוחרים שלא לראות או לשמוע אותי
בין אם אני שחורה, זקנה, נכה, אשה,
או כזו המדברת במבטא שונה משלהם
כאשר מישהו עם סמכות של מורה, למשל, מתאר את העולם
ואני לא בתוכו
מתרחש רגע של איבוד האיזון הנפשי
כאילו התבוננתי אל תוך מראה ולא ראיתי בתוכה כלום.
אך עם זאת – אני יודעת שאני קיימת
ואף אחרים כמוני
ושמדובר במשחק מראות…
כל זה דורש עוצמה נפשית –
ולא רק עוצמה אינדווידואלית אלא הבנה קולקטיבית,
להתנגד לריק הזה,
לחוסר ההוויה הזאת לתוכה אני נזרקת,
ולעמוד, בדרישה להיראות ולהשמע
"הנה צמאתי מאד. הבה ארדה נא ואשתה ממי הנחל הזכים אשר לפני. הנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוע אדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה אני שוקק…
הנה צמאה נפשי לאלהים. נולך אני לבקשהו. ואולי גם טרם אמצאהו – אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה…
עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוע אדע כי צמא אני להם.
ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש – צמאוני לא יחדל.
ואם גם אדמה כי דבר המים – הגה ריק הוא, כי חזון המים – חזון-שוא הוא, גם אז לא יחדל צמאוני.
אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי.
אין הצמא יודע "יש" ו"אין". הצמא יודע רק את החסר והלך לבקשהו.
אם גם אשמע ללהג בני-חלוף האומרים "אין אלהים" – צמאוני לאלהים לא יחדל. אם אין אלהים מחוצה לי, הנה ישנו – בצמאוני.
ואולם הצמא הוא תמיד לדבר החסר, לדבר שמחוץ, ולכן אם גם האלהים בקרבי הוא יושב ולא מחוצה לי, הנה תמיד אערוג אליו כאל דבר היקר לי מנפשי ועומד הוא חוץ לנפשי, במרחק אין-קץ ממני, וללכת אליו אני צריך ולבקשהו בכל ימי חיי.״
