"המלך דוד הביע את האמת הבסיסית לפני שנים בבירתנו הנצחית ירושלים: 'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום'", כך סיים ראש הממשלה בנימין נתניהו את נאומו בבית הלבן, בטקס החתימה עם איחוד האמירויות ובחריין. נראה כי דווקא בתקופה בה מושג השלום פורח ומדינות ערביות חותמות עימנו על הסכמי נורמליזציה, נדרש נרמול דחוף דווקא בקרב אנשינו, כאן בישראל.
תקציר השנה וחצי האחרונות – שלוש מערכות בחירות עקובות מדם, בהן נשברו שיאים חדשים של פילוג והסתה. נבחרי הציבור מתחרים אחד בשני בהטחת עלבונות, ובהבטחות לבוחרים כי לא יישבו בשום פנים ואופן עם מייצגי הציבור האחרים תחת ממשלה אחת. לבסוף מוקמת ממשלת 'אחדות' אשר עומדת על כרעי תרנגולת. במקביל, נגיף חדש מפציע לחיינו ומעורר משנתו נגיף ישן – השנאה לזר ולאחר. מספיק לשבת ערב אחר ערב מול מסך הטלוויזיה כדי להבין את חומרת המצב – החתונות של אלו, ההתקהלויות של אלה, תלמודי התורה כאן וההפגנות שם.
חיסון לנגיף אחד עדיין לא נראה באופק, אך המרפא לנגיף השנאה מתחיל בנו: במשפחתנו וקרובינו. חוסר ההיכרות והאמונה כי האחר כה שונה ממני, מוביל בתורו לדעות קדומות, להפיכת השיח השולט ליותר ויותר אלים ומוקצן, ואפילו, יש לומר- לשנאה עיוורת.
כהורים וכאנשי חינוך, מחובתנו לייצר לבנינו ובנותינו כלים לשיח מיטבי, מכבד ומפרה. הסתגרות מאחורי חומות גבוהות ומבוצרות יוצרת ניתוק בין הילדים, הגדלים לתוך חברה משוסעת ומפולגת. ולכן, ההיכרות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית מוכרחה להתחיל כבר בגיל צעיר, ולאו דווקא לנחות לראשונה בשערי הבקו"ם או השירות הלאומי. הילדים יכולים לפגוש את השונה מהם – דתי, חילוני, מסורתי – ולמצוא בו את הדמיון יותר מאשר את השוני.
כדי להמחיש זאת, אשתף בסיפור אישי ממש מהזמן האחרון. כשנכנסתי לאחד מהצהרונים המשלבים שלנו בצפון הארץ, התקבצו סביבי מספר ילדים מתוקים ולפני ששאלו מי אני, אחד מהם קפץ בהתרסה גלויה לעין: "למה יש לך כיסוי ראש על השיער?!" עניתי לו בחיוך שזה מכיוון שאני אישה דתייה ונשואה, וזה אחד מסממני הזהות שאימצתי לעצמי. אותו הילד הסתכל עלי מבולבל ואמר, ספק לי ספק לעצמו: "מוזר, אמא שלי דתייה ונשואה והיא לא שמה כיסוי ראש", וחיש-מהר מישהי ענתה לו: "אמא שלי חילונית ודווקא אין לה כלום על השיער!" וכך, בעודי מתרחקת עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן, הם המשיכו לדסקס על השונות והמגוון האנושי המופלא ביניהם.
היכולת לאפשר למסגרות חינוך פורמליות ובלתי-פורמליות משותפות לצמוח במרחבים קהילתיים ולהכיל בתוכן קבוצות שונות, תלויה בנו ולא באף אחד אחר. לא בממשלה המקרטעת או בשר החינוך, לא בתקציבי המועצות המקומיות, אלא בכל אחד ואחת מאיתנו. דווקא במסגרות הללו, הכרה בחשיבות התרומה של כל מגזר לצד מתן לגיטימציה אמיתית לכל תפיסה אמונית או תרבותית יכולה לתרום לחיזוק העם והמדינה. חינוך לחשיבה מורכבת, סבלנית ולא הומוגנית, עשוי לאחות את הקרעים בעם ולהצעידנו לעולם טוב ובריא יותר.
