אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים?

עדן ויזלמן
עדן ויזלמן

אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים–מִדְבָּרוֹת וִיעָרִים וְשָׂדוֹת, וּדְרָכִים הַמְּפֻלָּשִׁין לָהֶן:  וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיֶה רֹחַב הַדֶּרֶךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְלֹא תִהְיֶה עָלָיו תַּקְרָה" (הרמב"ם, הלכות שבת י"ד, א')

בימים האחרונים, קצת בעקבות לימוד הדף היומי והרבה בעקבות השעות הרבות בבית, התחלתי לשחק עם עצמי משחק. קראתי לו "רשות היחיד – רשות הרבים". חשוב אולי לציין שאני כבר שבוע בקיבוץ (שבו גדלתי), ככה שהיכולת שלי להבחין בין הרשויות האלו ממילא הטשטשה קצת, אבל בכל זאת. בית – רשות היחיד. פארק – רשות הרבים, ים – רשות הרבים, וכו' וכו'. פשוט.

ברובד השטחי ואולי גם המוחשי ביותר, זה באמת פשוט. בשבועות האחרונים אנחנו חווים התרוקנות הדרגתית של רשות הרבים, ובלית ברירה, הסתגרות של כל אחד ואחת מאיתנו ברשות היחיד. לא פשוט בכלל אבל ברור. ובכל זאת, אני רוצה לתהות רגע על רבדים נוספים ואולי נסתרים יותר של השאלה הזו. וכאן המשחק שלי הולך ומסתבך. שיעור בתוכנת 'זום' – רשות היחיד או רשות הרבים? – רשות הרבים. גם אם לא אמרתי כלום והייתי על "Mute" כל השיעור? – רשות הרבים. גם כשעשיתי שניים-שלושה דברים במקביל? – רשות הרבים. גם אם לא הפעלתי מצלמה ואף אחד לא ראה את הבעות הפנים שלי? – לא יודעת. הקשבתי לשיעור? – השתדלתי. אז רשות הרבים, לא? – סוג הרשות נקבע לפי רמת הקשב שלי? – אני מקווה שלא. אז רשות היחיד או רשות הרבים? – אוף, לא יודעת. והאם כשקמתי להכין לעצמי קפה באמצע שיעור ונקלעתי לשיחה קצרה עם אמא שלי במטבח, יצאתי מרשות לרשות? אין לי מושג. 

מה עם 'פייסבוק לייב'? – רשות הרבים. למה? – זה פתוח לכולם. – אוקיי. – רגע, מבחינת המרצה זה בוודאי רשות הרבים, לא? מיטב הידע (ובמידה רבה גם הלב) שלו על השולחן. – מדהים. ומבחינתי? – רשות הרבים. – רגע, גם כשאני רואה סרט בטלוויזיה זה ברשות הרבים? – ברור שלא. רגע. – גם אם אני רואה את השיעור "לייב" יומיים אחרי שהוא התקיים? – רשות הרבים. גם אם המרצה באותה שעה ישן בבית? – מה הקשר? מה שהשתנה זה הזמן, לא המרחב. – אז מה הופך את 'הפייסבוק לייב' לרשות הרבים? – נראה לי זה שנחשפתי לתוכן חדש, כזה שלא הייתי יכולה להיחשף אליו לבד בבית. – אז הרשות נקבעת לכל אדם לפי החוויה הסובייקטיבית שלי? – נשמע לי תמוה. 

אולי לא כזה פשוט. אפשר וראוי לשאול למה אני מתעסקת בשאלות האלו. הרי אנחנו בימים של סוגיות כבדות משקל. זה נכון. אפילו סוגיות  של חיים ומוות. גם זה נכון. אבל כמה דברים חשובים התבהרו לי לאחרונה:

1. יש הרבה היבטים בסדר היום שלנו כרגע שאין לנו מה לעשות איתם מלבד להישמע להנחיות של משרד הבריאות. שווה לחשוב טוב איך מתנהלים המרחבים אליהם אנו מנתבים בימים אלו את העשייה שלנו, ושבהם אין מומחים שידעו להגיד לנו כיצד לנהוג.

2. הביקוש והרצון של אנשים להתכנסויות ומפגשים קהילתיים סביב תוכן ורוח נוכחים יותר מתמיד, ואולי זה מעיד על כך שהם חשובים יותר מתמיד.

 3. הפלטפורמות הווירטואליות למיניהן ישמשו אותנו המון בתקופה הזו: על מנת להוות אוזן קשבת, לעבוד, להביע את עצמנו, לסיים תואר, ללמוד דברים חדשים, להתעדכן מה נשמע, לשמוע דברי רוח ועוד ועוד. מהר מאוד (אפילו "הטכנופובים" ביותר בינינו), נבין את הצד הטכני שמאחורי העניין: נזכור לשים את עצמנו על "Mute" בזמן, נכריע מה הפלטפורמה הטובה ביותר לכל סוג של מפגש, נתרגל לראות את עצמנו על מסך ה"זום" וכו'. על מנת לפענח את הצדדים שאינם טכניים לעומת זאת, נדרש להרבה יותר זמן, מחשבה והשקעה. 

השאלה המרכזית והחשובה ביותר שעולה לי לאור ההבנות האלו, היא איך נגדיר את רשות הרבים החדשה-ישנה הזו, שלא מתנהגת כמו "מִדְבָּרוֹת וִיעָרִים"או "דְרָכִים הַמְּפֻלָּשִׁין לָהֶן" או שום דבר אחר שהכרנו, ואיזה מן נורמות ותרבות נבקש לייצר בתוכה.

חשוב להגיד, לפני האתגרים, שהפלטפורמות הווירטואליות מקנות לנו הרבה מאוד זכויות. זכות לצרוך תכנים מעולים בכל תחום שרק נבחר (בשבוע האחרון ראיתי שהוצעו בין היתר שיעורי יוגה, דף יומי, מסיבות, שיעורי צרפתית), זכות לבחור האם יראו את התגובות ואת הבעות פנים שלנו או לא, זכות להגיב או לשתוק, זכות לקבוע באיזה ווליום האדם שעל המסך מולנו יישמע ועוד.

בכל הזכויות הללו טמונות אינסוף הזדמנויות אישיות וחברתיות. בשבוע האחרון החכמתי, זכיתי להציץ לתוך עולמם של אנשים ויוצרים מופלאים, פטפטתי עם חברים, חשתי הזדהות גדולה עם אנשים רחוקים, ששרתי עם אנשים (זה היה פחות מוצלח למען האמת). אבל באותה נשימה, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי – האם יש היבט אחר ל"רשות הרבים" הזו? האם "הרבים" לא רק חושפים בפניי ומאפשרים לי אלא גם מחייבים אותי? האם יש מקום לשיח של חובות בפלטפורמות הווירטואליות? האם יש לי חובות כלפי מעביר השיעור שהצטרפתי אליו? האם יש לי חובה כלפי המשתתפים האחרים בשיעור, גם אם אני לא מכירה אותם?

אני רוצה לטעון ששיח החובות כאן הוא חשוב, ושגם בו טמונות הזדמנויות אישיות וחברתיות. ראשית, הוא מזמן לנו שיחה על תרבות השיחה שלנו – מה חשוב לנו? איך אנחנו "עושים מקום" זה לזה? איך אנחנו מאפשרים מחלוקת? מה נדרש לנו כדי להיות בנוכחות מלאה? שנית, יש כאן מכלול שלם של הזדמנויות ודרכים חדשות שבהן אנחנו נדרשים לעשות מחוות קטנות של סולידריות. כשאני מנהלת ישיבה ומישהו מחייך אלי חיוך רחב או מהנהן בהגזמה כדי להבהיר לי שאני נשמעת כשכולם על "Mute".  או בוואטסאפ, כשמישהי כותבת בקבוצה שהיא פנויה לשיחת "מה נשמע?" אם מישהו צריך. או בפייסבוק, כשמישהו מגיב תגובה מהלב לסרטון "לייב" מהלב של מישהו אחר. ושלישית, אני מרגישה שהפלטפורמות החדשות מחויבות אותנו לאקטיביות. ברגע שבחרתי להשתתף במפגש – אני ערבה במידה כזו או אחרת לאווירה שנוצרת בתוכו, בין אם הוא גדול או קטן, בין אם אני מכירה את האנשים שלוקחים בו חלק או לא, בין אם התוכן מעניין או משעמם. אני מחויבת לעשות מה שאני יכולה כדי שאנשים שחולקים איתי את המרחב לא ירגישו מובכים, שקופים או לא מובנים. והמחויבות הזו היא הזדמנות עבורי.       

בעיני, הזכויות שהמרחבים הווירטואליים מביאים עימם הן מרגשות וחשובות מאוד, אבל החובות שהם מביאים עימם והצורך להגדיר מחדש "איזו היא רשות הרבים?" – הן מרגשות וחשובות אף יותר.

עדן ויזלמן מרכזת את קהילת 'השותפין' של בית פרת ירושלים, בוגרת מבוע כ"ב וסטודנטית בתכנית 'רקמה' – תואר שני בחינוך יהודי.

כתיבת תגובה

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

פוסטים נוספים: