עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה אֶת מַעֲשָׂיו

מחשבות ליום כיפור רחוק

להרבה מאיתנו יש תפילה אהובה ביום כיפור.

לפעמים זה המנגינה, או המילים שממש מדברות אלינו, לפעמים חוויות ילדות, בית הכנסת או החזן שאנחנו זוכרות או זוכרים מפעם, או מסתם יום כיפור: בחיים, בטיול, במדרשה, משהו שהולך איתנו ונשאר.

אני רוצה לשתף אתכם בתפילה האהובה עלי. זו ברכת המזון, או ליתר דיוק ה'יעלה ויבוא' שבברכת המזון, עם תוספת מיוחדת ליום הכיפורים. יש בה יסוד מנחם, ומחזק, שאני מרגיש שמאוד רלוונטי לנו היום.

נכון, לא אוכלים, אבל יש כאלה שכן: מצב בריאותי כזה או אחר, לידה, הריון, נסיבות אחרות של החיים. כרב ישוב יצא לי לדבר הרבה לקראת צומות עם מחזיקות הדור הבא. נשים בהריון או אחרי לידה עם שאלה בפיהן, מה לעשות ביום כיפור – ובהרבה מקרים הפסיקה היתה שצריך לאכול.

זה לא קל לאיש או אישה שהורגלו לצום מילדות לאכול ביום הזה, והרבה פעמים ראיתי את זה במבט של האישה שבאה לשאול. ואז הייתי אומר לה כך: 'חז"ל תיקנו לומר יעלה ויבוא בברכת המזון. מישהו לפני הרבה שנים ראה אותך, ידע שלא תשמחי לאכול ביום הזה, ורצה להגיד לך בדרך שלו, שזה בסדר ויותר מבסדר, זה יום כיפור שלך השנה, תהיי בו, תשמחי בו, כך הוא נראה, וכך הוא צריך להיות, אי שם יש תפילה מיוחדת שנכתבה, ויושבת בסידור רק בשבילך – את חלק מהסיפור'.

 *           * 

יום כיפור אחר השנה. אנחנו יושבים או יושבות בפנים, ודואגים למה שקורה בחוץ.

פוגשים רק נשים ואנשים מעטים, והלב שלנו נתון לרבים כל כך שאנחנו לא יכולים להיות איתם. מתפללים בבית, כשהמנגינות, החוויות, והאווירה שאנחנו כל כך מחכים לה, סגורים בבית כנסת שנמצא ליד.

יש קול בתוכי שרוצה פשוט לומר –

זה יום כיפור שלנו השנה. בואו נהיה בו, נשמח בו, כך הוא נראה השנה, וכך הוא צריך להראות כדי שנישמר!

כשחיפשתי לעצמי מה התפילה שיכולה להתאים במיוחד לימים אלה, חשבתי על שני אנשים שביום כיפור של המקדש היו בודדים מאוד. הראשון הוא הכהן הגדול, שנכנס לבד לבד אל קודש הקודשים, והשני הוא אותו 'איש עתי', אדם אלמוני, שמיועד לעת הזאת –  לקחת את השעיר לעזאזל אל המדבר. שניהם פועלים במרחבים נפרדים. כמו השעירים, דומים ושונים, שכל אחד פועל את פעולתו, ושניהם לבד. ממש לבד.

אבל לא לגמרי לבד. את הכהן הגדול אנחנו מלווים בשמיעה, הוא בפנים ואנחנו בחוץ, אבל כל צעד שלו שמרעיד פעמון ורימון, משמח את כולם בחוץ. כל שניה של שקט מציפה הרבה תפילות לשלומו, וכשכל כך הרבה אנשים קשובים אליך, אתה לא לבד.

את האיש העתי מלווים במבט. הוא הולך את כל הדרך עד המדבר עם השעיר, מתחנה לתחנה, והמשנה במסכת יומא כותבת עליו כך:

ומלווין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו. (יומא, ו', ה')

כל עוד רואים ושומעים אותנו, אנחנו לא לבד. וזה חג שלקראתו ובמהלכו יש לנו הזדמנות להפעיל הרבה ראייה ושמיעה ותשומת לב לסביבה שלנו. בפרשה של שבוע שעבר קראנו פסוק שאומר:

וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (דברים כ"ט, ג')

אז אולי עכשיו זה היום הזה, ואפשר להשתמש בכל מה שניתן לנו.

המנהג בבתי הכנסת הוא שכשצריך לומר יעלה ויבוא החזן דופק פעמיים על השולחן, שלא נשכח את התוספת הזו בתפילה שלנו. אולי השנה צריך לדפוק פעמיים על השולחן בכניסת החג – לראות שאנחנו רואים, שומעים, שמים לב, ושמחים ביום הכיפורים שיש לנו השנה, רק שלא נשכח.

גמר חתימה טובה!