מחשבות של אחת שדואגת

לא ניסיתי לכתוב מאמר סדור. אדרבה. בחשש ובהיסוס אני משתפת מפעימות ליבי. הדברים נכתבו בכתיבת רצף, ללא עריכה משמעותית, כי אני מרגישה שהלב שלי כרגע לא ערוך. לבחירה לשתף מצורפת תקווה שאולי הדברים ימצאו מקום בלבבות נוספים.

אני עומדת על החומה
עומדת מקשיבה אל הקולות, המהומה.
אלה לא קולות השוק, אלא קולות מלחמה.
אני עומדת על החומה
הנה שקעה כבר החמה
אני דרוכה – מגיעה ההפגנה.
מי חלם אז בכיתה
כשלמדנו עמיחי אודותייך, ירושלים
שיום יגיע וארצה לזעוק לשמיים
מי הם שומרי ירושלים?

                                (פרפרזה על 'שומר החומות', דן אלמגור)

אני לא אדם פוליטי. אף פעם לא הבנתי בפוליטיקה (אומרים שזה שייך למזל דגים או משהו כזה?).

גם עכשיו אין לי מחשבות פוליטיות חכמות, אלא בעיקר דאגה גדולה.

אני מפחדת.

אני מרגישה שזה כמעט גרנדיוזי מדי להגיד "אני מפחדת על העם שלנו", אבל ככה אני מרגישה.

אני גרה מספיק קרוב לבלפור כדי לחוש בשטף האדם ברחובות, ומספיק רחוקה, לשמחתי, כך שהקולות לא חודרים אל תוך חלומות הלילה.

אז אמנם אני ישנה, אך ליבי ער.

בתשעה באב הרגשתי שאגדות החורבן רלוונטיות מתמיד. יש גמרא במסכת ראש השנה (דף יח ע"ב) בה מתברר כי ציון צום תלוי בהתרחשות האקטואלית. מה הכוונה? כשהזמן האקטואלי הוא זמן של שמד, צריך לציין את הצום, ואילו כשהזמן האקטואלי הוא זמן של שלום, אין צורך בתענית. אמנם האירועים שבעקבותיהם קבעו את הצום הם אירועים היסטוריים – אך ההווה הוא שקובע את ההתייחסות אליהם.

השנה, צמתי בפעם הראשונה בתשעה באב (ואולי, גם את היומולדת שלי שחל ביום הזה, אני מרגישה שאפשר לחגוג רק בזמני שלום).

ואני קרועה.

כל כך מבינה את הזעקה שעולה מהרחובות, היא אמיתית וכנה. ומנגד, לא מוצאת את עצמי בדרך הפעולה הזו. רוצה להיות חלק ממשהו שזועק "כן" ותוהה אם זה אפשרי. כי אולי ההבדל בין "כן" ל"לא" דומה להשוואה בין כמות הזמן שנדרש כדי לבנות לעומת להרוס. בניית "כן" היא תהליך ארוך שלא ניתן לזקק אותו לכדי צעקה.

ומה לעשות? מהי השיחה שאוכל להרגיש בה חלק? או אולי עדיף לשתוק?

מרגישה חסרת כלים. לא יודעת אם הם שבורים או שנדרש חומר חדש.

מתודת המעגלים של אחרי רצח רבין מרגישה לי לא מספקת, כרזות של "אהבה תנצח" מרגישות לי רומנטיות מדי. לא מרגישה שייכת.

במוצ"ש האחרון רציתי לנסות להרגיש לא-שייכת בתוך ההמון. בתוך ההתרחשות. אך ברגע שרגלי פסעה בשערי ההפגנה – ברחתי. לא יכולתי לתת לזעם לחלחל לתוכי.

ואתנחתא של קורונה: מושגי המגיפה – ריחוק חברתי ומסכות –  קשים עליי מאוד. ולצערי מק(ו)ננת בי מחשבה שאלו מושגים שלא צמחו יש מאין, אלא הקורונה חשפה וגילתה חלק מהקיים. אמנם בעוצמות גבוהות בהרבה, אך אין זו מחלה חדשה.

ואז, בהפגנות, קורה לכאורה משהו מדהים – ירושלים חוברת לה יחדיו! אך להרגשתי התמונה של אלפי מפגינים ומפגינות זועקים ביחד איננה מעידה אלא על התוך המפורק.

א עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. ב אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. ג מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, "אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם?" ד כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי. ה הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. (שיר השירים ג)

אני מחפשת ולא מוצאת. רוצה למצוא את נקודת הרצון. ומיהם בכלל השומרים? אני רוצה לאחוז את שאהבה נפשי, להביא אותה הבייתה. אני נשבעת – אני ערה!