הדקירה במצעד הגאווה בירושלים ושריפת משפחת דוואבשה בביתה בדומא – שניהם חלק מהניסיון הגדול שאנחנו צריכים לעמוד בו כדי לחיות כאן.
יש מי שלאחר המעשה מבקשים להצטדק על אירועי הרצח ולנסות לנתק אותם מהחברה שממנה הם יצאו – לקוות שפיגוע השריפה לא באמת בוצע על ידי יהודים, שהמפגע ישי שליסל הוא חולה בנפשו, ושאירועים אלו הם מקומיים או בדידים – מעין "תאונה היסטורית". ויש כמה שמנסים להרחיק את האירוע מעצמם באמצעות ניסיון להציגה כחלק מתופעה של קנאות דתית, שחילונים ליברלים כמונו לא יכולים להידבק בה. כמה בוחרים לעשות זאת בדרך מכובדת יותר באמצעות הכרזה שיהדותו\ם של הרוצחים אינה היהדות שלנו, שמסורתם אינה מסורתנו וערכיהם זרים לנו.
***
אבל זה יהיה שקר לטעון שאלימות נגד בני אדם שאינם יהודים היושבים בישראל היא רעיון שאי אפשר למצוא בתורה. וזה יהיה כזב לטעון שהמסורת היהודית תמיד הייתה נגד קנאות – היא גם ידעה בתקופות ובזמנים מסוימים להלל את הקנאים ולראות בהם גיבורים.
הביטו בתמונה של הטרוריסט שליסל דוקר את חבריי וחברותיי וזכרו אותם טוב טוב. ראו את הציצית שעל כנף הבגד ואת הסכין שביד ימין ודעו שרוצחים וטרוריסטים באים מאיתנו. מהתרבות שלנו. מהתורה שלנו. מהחיים שלנו. אל תנסו להדחיק ואל תנסו להרחיק את העובדה הזו. כמו שהנביא עצמו אומר בפרשה – "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". העדתי בכם את נשמתו של עלי דואבשה ז"ל, תינוק שלא ידע טעם חטא, שרוצחיו ככל הנראה חושבים וכותבים וחולמים בעברית כמוני, וקראו השבוע באותה פרשה שאני קראתי כי ה' אלהיך אש אכלה הוא – והם החליטו להבעיר את האש הזו על ביתה של משפחה תמימה בתקווה שפרשנותם ליהדות היא זו שתנצח. בתוך אותה מסורת שבה אני חי ואותה אני אוהב מצויים היסודות גם להתנהגות ולמעשים שאני מתעב ושונא. זו המציאות.
***
יש ויש בנו את היכולת להצטדק בפני העולם – לטעון שאין לגיטימציה בישראל לפשעים אלו, שאנו נרדוף את המבצעים, שאנו נסייע לפצועים להחלים ולברוא לעצמם חיים, שאנו נתאמץ מאוד למנוע אירועים דומים. נוכל גם לטעון שיש בעולם מקומות גרועים יותר שבהם המהללים של הרוצחים אינם מיעוט אלא רוב גדול. וכל אלו יהיו טיעונים נכונים עובדתית, אבל עקומים ומושחתים מוסרית. חס ושלום שבסיס השוואה שלנו למוסר יהיו השורפים מדאעש או הטובחים בעמם כאסד או המחבלים של חזבאללה.
***
אפשר ללמוד משני אירועי הטרור גם לקחים מקצועיים לאנשי משפט ומודיעין וביטחון וחינוך ורווחה – כל אלה יכולים לחשוב מחדש על מערכת המשפט שלנו, ועל מערכות ההתרעה והאכיפה, ועל מסגרות החינוך שבהן גדלו הרוצחים ועוד ועוד. אבל אני בוחר ברגע זה לשים לב ללקח הרעיוני הגדול – למדנו במקרה בימים האחרונים גם מהמכתב שפרסם הרוצח שליסל וגם ממסמך שחשפה המשטרה ונועד להדריך מחבלים יהודים כיצד לשרוף ולפעול כי קיים דמיון במניע – המחשבה שבכך יקדמו הטרוריסטים את הגאולה. שליסל חשב שהוא מבער תועבה ומסייע בכך לטיהור ירושלים ולהכנתה לגאולה. במסמך המדיניות של הטרוריסטים נאמר שמטרת פעילותם היא להפגין את כל הסתירות הקיימות בין יהדות ודמוקרטיה, ודרך יצירת סכסוך וחיכוך זה תנוע ההיסטוריה היהודית לעבר גאולה.
ולכן, כשתשאלו את עצמכם מה מביא אדם להניף את הסכין ולא לשמוע קול פנימי שקורא "אל תשלח ידך אל הנער", דעו שעומד חזון טוטאלי קדוש, המצליח להסתיר את פני האדם שמולו. וכאשר החזון הקדוש הזה מופנה מהספרים והפיוטים והתפילה אל המציאות הפוליטית הקונקרטית, הוא עושה זאת בידיים מגואלות בדם. היזהרו מאוד באנשים שיש להם חזון קדוש ורוצים להפנות את הפוליטיקה במציאות כדי ליישמו.
***
בעת כתיבת הדברים בירושלים, כבר החלו רבים להספיד ולקונן עליה, כאילו הדקירה במצעד הגאווה מסוגלת באמת לרצוח את רוח העיר ולמנוע את הפריחה והתחייה שהיא חווה בשנים האחרונות. אירועי האבל וההזדהות שהתרחשו בלילות האחרונים בכיכר ציון רק המחישו עד כמה העיר המופלאה הזו צפויה להתגבר ולפרוח מול כל הקשיים.
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ"
