איך השפיע עלי פרופ' אליעזר שביד – דברים לזכרו

את כתביו של פרופ' אליעזר שביד פגשתי לראשונה בשנה שבה החלטתי שכדאי לי להכיר קצת יותר מקרוב את ארון הספרים היהודי, ונחשפתי לעומק השבר. זו הייתה חוויה של מעין גלות רוחנית קיצונית, כזו שהיא נחלתם הייחודית של יהודים-ישראלים חילונים היום. גיליתי בעצמי בורות גדולה, עולם שלם של ידע וטקסטים שלא היה לי כל גישה אליו. אבל חמור מהפער בידע, היה הפער ברגש. למדתי על פרקטיקות יהודיות ונוכחתי לדעת כמה הן זרות לי – בגוף, בקול, בנפש. מצאתי את עצמי עומדת מחוץ למה שאני מבינה שאמור להיות הבית שלי, דופקת על הדלת, מחכה שמישהו יפתח לי, ואף אחד לא עונה.

אז פניתי לקריאה של כל מיני הוגים שכתביהם סיקרנו ואפילו הקסימו אותי. בחיפושיי, מצאתי בין היתר כתבים על מעמדם ההלכתי של חילונים, על החשיבות שבשותפות מסוימת בין יהודים דתיים ושאינם, ואפילו על תפקיד כזה או אחר שממלא הציבור החילוני באיזו תמונת חזון רחבה. ועם כל זאת, לא הצלחתי להרגיש שאף אחד מההוגים האלו ממש פונה אלי, או מפנים בכתיבתו את נסיבות חייו היהודיות המשונות של הציבור שבו גדלתי. היה נראה לי שהם כולם כותבים עלינו, ולא אלינו. ואני רציתי הוגה שיוכל להסתכל לי בעיניים ולהפיח משמעות בקיום היהודי שלי בהווה, על כל חסרונותיו ועל כל חלקיותו.

זו הייתה הנקודה שבה נחשפתי לספרו של אליעזר שביד, 'היהודי הבודד והיהדות'. וכך, מתוך הקריאה, החל הדיאלוג הפנימי שלי איתו. אני פותחת בעמוד הראשון ושואלת אותו בכאב, תגיד, מה עושים עם כל הניתוק הזה? והוא מציע לי לקרוא לזה בדידות. ואני אומרת לו, תשמע, זו בדידות נוראה מאוד. והוא מתקן אותי – בדידות חשובה מאוד. זו תחילתה של דרך.

ומשם אני צועדת לתוך החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, וספריו של פרופ' שביד הולכים איתי במסדרונות הר הצופים, ועוזרים לי לצלוח את המפגשים הראשונים שלי עם הרמב"ם ועם ריה"ל בקורסים על יהדות ימי הביניים, עם הרמן כהן ומנדלסון בקורסים על העת החדשה.

ולאט לאט אני מגלה שספריו הולכים איתי לא רק במסדרונות האוניברסיטה, והדיאלוג הפנימי שלי עם אליעזר שביד עולה מדרגה. כשביקשנו להקים קהילה לומדת ומתפללת בלב רחביה, היינו יושבים ולומדים יחד כתבים שלו, על משמעותה של קהילה בחייהם של יחידים ובחייה של חברה.

וכשהתחלתי לעסוק בקבלות השבת שלנו, ניגשתי לספרו של פרופ' שביד על סידור התפילה כשאני אומרת לו, עד כאן. מילא בית מדרש, אבל בית כנסת?! זה לא שייך אלי. והוא בתגובה פותח בדברים על כמה שטבעי לאדם לרצות להתפלל, דברים על ענוה ועל הודיה, על גוף ועל נפש. ואני מנסה בכל זאת להקשות – אפילו אם כן מתפללים, איך אפשר דרך הטקסט הזה? והוא פותח איתי סידור, מתאר לי בפרטי פרטים את התפעלותו מהיצירה הענקית הזו, ומתחיל להציע לי את פירושו, ברכה אחר ברכה, ואני הולכת ומשתכנעת שאולי זה בכל זאת אפשרי.

בסיום התואר הראשון שלי, ממש לפני שנתיים, המשכתי ללימודי חינוך יהודי באוניברסיטה, וללימודי תעודת הוראה במכון כרם, שאליעזר שביד היה ממקימיו. בשנים האלו זכיתי להיפגש איתו מספר פעמים פנים אל פנים. יכולנו, חבריי ואני, לשאול אותו מעט על הסוגיות החינוכיות והחברתיות הבוערות בנו, להקשיב לקולו ולסיפוריו. זכורה לי במיוחד פעם ששאלנו אותו על חינוך ילדים לאמונה, והוא חייך ואמר לנו ש"ילדים כבר מאמינים, רק צריך לא להפריע להם". כשהתעקשנו, הוסיף ואמר שאם וכאשר הם כן שואלים, "אתם תענו להם באותה רצינות ובאותה מחשבה, שבה אתם עונים לעצמכם".  

וככה, החלו להצטבר עוד ועוד רגעים גם בחיי האישיים שבהם אליעזר שביד היה נוכח. ככה קרה כשרציתי לכתוב ל'דף מידע' (העלון של הקיבוץ) לכבוד חג השבועות והתלבטתי אם זה יעניין מישהו. פתאום קפצה בדמיוני דמותו של שביד הצעיר בימיו כ'תרבותניק' של צרעה, כשהוא קצת משגע את החברים והם משגעים קצת אותו בענייני לוח השנה. ככה קרה גם לפני חצי שנה, כשעברתי לגור בגוש עציון אחרי שאנשיה ונופיה של יהודה ושומרון העלו בי רגשות מאוד מנוגדים לאלו שהבטיחו לי לפעמים בילדותי. 

ולבסוף, גם כשניגשתי לכתוב את עבודת התזה שלי, בחרתי שהיא תעסוק בהגותו של אליעזר שביד. עם הזמן, גיליתי שהחלטה זו לא נבעה דווקא מהסכמה או מהזדהות אידיאולוגית עם תוכן דבריו, ותהליך המחקר לימד אותי להתבונן גם באופן ביקורתי ולהצביע גם על נקודות של מחלוקת.

אבל, באותה נשימה, התברר לי גם דבר חשוב מאוד, והוא שכתביו של אלי שביד נהיו לבית היהודי שלי. הם החברותא שמעולם לא הייתה לי עם סבא שלי, והם דברי התורה על פרשת השבוע שלא שמעתי בבית הכנסת שלא הלכתי אליו.

בעצם, אני רוצה להציע שכתביו מהווים את המענה העמוק, האמפטי והאוהב ביותר, להיעדרה של הגרסא דינקותא היהודית שחסרה לי עד כאב, ושנעדרת מחייהם של יהודים רבים כל כך בדורנו.

במובן זה, כל מאמצנו היום – בלימוד תורה, ביצירת בתי מדרש, בתי תפילה, וקהילות – כרוכים בחייו של אליעזר שביד. ואין לי מילים לתאר את הכרת התודה או את רגש ההתפעמות או את תחושת המחויבות העצומה, שמתעוררות בי כולן לנוכח מפעלו. יהי זכרו ברוך.

ואהבת? שתף/י לרעך כמוך!

כתיבת תגובה