מוסף. סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. מילים מוכרות ובכל זאת כל כך מנוכרת לנו כמתפללים. מוסף – תפילה שעניינה בקורבנות היום; וסדר עבודת הכהן הגדול – שעניינו בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. מה לנו ולבית המקדש? מה לנו ולכהן הגדול? מה משמעותה של תפילה זו ביום הכיפורים, מה משמעותו של סדר העבודה לקורא בן זמננו?
אלו הן מקצת השאלות החדות והנוקבות ליהודי המגיע להתפלל ביום הכיפורים. כיצד נעמוד נוכח תפילה זו – האם נשנה את מילותיה? האם נתרגם את משמעותה?
אולי התשובה אינה תלויה ביכולת שלנו לקחת את התפילה ולעצב אותה כראות עינינו, אלא דווקא בעמידתנו נוכח התפילה כפי שהיא. עלינו לנסות להקשיב אל קולה העתיק ולשאול – מה הוא משמיע?
שתי הקדמות.
הקדמה ראשונה: רבים מתחמקים מלהעמיד את הדברים בהקשר היסטורי. הם חוששים מכך שההיסטוריונים מספרים את העבר כטרגדיה או לחלופין משתמשים בו ככלי מניפולטיבי ונהנים לנפץ מיתוסים. עומד בעינו גם הפחד אצל רבים מלהיכנס אל קודשי הקודשים של המשנה, התלמוד, התפילה ועוד ולהעמיד אותם בהקשרם ההיסטורי.
הקדמה שנייה: האם באמת עלינו לתרגם חלקים מן התפילה לשפתנו? האם עלינו לתרגם משמעויות לימינו? האם אין בכך ניחוח חטא? מדוע שלא נצא מאזור הנוחות שלנו וננסה לפגוש במשמעות שונה, במחשבה שונה ובאירוע שונה מאיתנו ומכיווני המחשבה שלנו, האידיאות שלנו ודרך חיינו?
אני סבור כי המסגור של המשנה/תלמוד/פיוט/תפילה בתוך "הקשר היסטורי" לא מפחית מערכם של הדברים אלא להפך, הוא מעצים את הכתוב ומאפשר לו להשפיע על הלומד. הוא מאפשר ללומד להשתתף באירוע, בחוויה, ודווקא מתוך ההבנה הזו על הקורא להפליג במשמעויות השונות. הבעל שם טוב אמר שאם אדם לומד את הוויות אביי ורבא (כלומר תלמוד) ולא רואה את אביי ורבא עומדים מולו, הרי שלימודו בטל. במילים אחרות, האפשרות שלנו היום לעמוד על ההקשר ההיסטורי הוא שמחייה את הכתוב. שהרי במה אם לא בחיים האנושיים עוסקים הכתובים שלנו.
סדר העבודה כתוב בעקבות המשנה במסכת יומא. אם נעמוד על הקשרה ההיסטורי – בית שני – אם נחייה מחדש את הכתובים ונראה בהם יותר מאשר "סדר עבודה", יתגלה בפנינו עולם. לפתע נוכל לראות את הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, נעמוד נפעמים מול הדרת קודשו. אך גם נעמוד נחמצים מול חוסר היושרה של הכהן, נעמוד יחד עם חכמים ונעמיד ביקורת נוקבת כלפי התפקיד שהפך להיות מטבע עובר לסוחר. תפקיד של שררה ולא של קדושה.
נעמוד מתרגשים ומצפים למחילת העוון יחד עם ישראל בירושלים. נשתתף יחד במחזה המפעים ביותר בשנה, דרוכים היטב לכל פסיעה, הליכה, סמיכה, שחיטה, וקריאת שם ה' המפורש. נשתטח אפיים ארצה ונקרא – ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אך ישבר לבנו כאשר נדע שלא תמיד ימין עלה בגורל, לא תמיד לשון זהורית הלבין, ולא תמיד הכהן הגדול היה יוצא בשלום מקודש הקודשים. למעשה נזדעזע יחד עם הציבור כשנבין שהעוונות שלנו לא נמחלו, והכפרה לא הגיעה.
ההקשר ההיסטורי – מעלה את המשמעות של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, הוא מחיה את הדמות המרוחקת מאיתנו. דמות שיכולה לטעת בנו יראת שמים, ואולי להרגיש במקצת את נוכחותו של הקב"ה – השוכן בערפל. ומאידך דמות שכוחה הפך לרועץ, שתאוותה לכסף, ממון ושררה הכאיבו קשות בחייו של העם, ושל הקב"ה והביאו בסופו של דבר לגלות נוראה ולחורבן.
אם ר' יוסי, ר' יהודה ור' עקיבא הם אנשים חיים שחיו בתקופה קשה ביותר (תקופת מרד בר כוכבא) ולא רק שמות תנאים במשנה, הרי שהדברים יוארו באור אחר. אם נצליח לעמוד ולחשוב שאולי התנאים הזקנים (ר' יוסי, עקיבא ויהודה) שראו את חורבן המקדש עוד בהיותם ילדים, וזוכרים משהו ממה שהיה; אותם תנאים זקנים יצאו להריגה בידי ידיהם של רומא וחייליה; המשנה לפתע תעמוד ותאמר לנו שאולי נכון – גם מראה כהן בהדרו יכול להיות אפר ואבק, ואש וחורבן. המשנה תאמר לנו – היה יופי שלא היה כמותו, החיים היו זוהרים, אך היתה החטאה שזעזעה, גדולה ועמוקה שפצעה.
לא בתרגום עסקינן. אלא בניסיון ההיסטורי (וממנו המשמעויות התיאלוגיות, מוסריות וכן הלאה) להציף את קולות העבר. איך להצליח להתערבב עם העבר, ומתוך כך לחיות חיי נצח באמת. היסטוריים. יהודיים.
אני מקווה שהצלחתי ולו במקצת להסביר מדוע הקולות הנשגבים ביותר והכואבים ביותר מתערבבים וחודרים – מכניסים אותי לספק שאולי לא אצא בשלום ביום הכיפורים. מדוע לבי נרגש בעת מוסף, והופכים את היום הזה לנשגב ואת סדר העבודה – לשיאו.
*לתגובות – גללו מטה*
