אילו היינו בסנהדרין

מכות א' יא': סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים, אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

באופן נדיר בעיני, מעלה המשנה דיון נורמטיבי. לא מה ישנו ומה אינו, מה אמת ומה שקר – אלא מה רצוי ואיך כדאי. קל לנו האנשים להיות כמו רבי טרפון ורבי עקיבא ולדבר על מה היה אם. מה הייתי עושה אם היה לי את הכוח. אם היו שואלים אותי. אם זה היה באחריותי. אם הייתי ראשת העיר, היה כאן טוב באמת, שלום בין שכנים וטוב עלי אדמות. אם הייתי מקבלת ההחלטות, לא היינו יוצאים למלחמות. אם הייתי אני הקטנה, עלומת השם, הפחדנית – הייתי אני באור הזרקורים, אז באמת הייתי מנצלת אותו לטובה. לא כמו אלה; כמו נושאי הלפיד, אוספי הקולות ומוכרי הסיסמאות.

אילו היו רבי טרפון ורבי עקיבא עומדים בסנהדרין שבימיהם כלל לא פועלת, הם היו מוודאים בדרכים לא דרכים, בהתחכמויות מפולפלות שאף לא אחד יועמד לדין מוות. אף רוצח, אנס או גוזל חברו לא ירצח ע"י שליח בית הדין. כולם יזוכו, כולם יצליחו להתחמק מהגזירה. רשב"ג עונה, גישה זו היא שמביאה לאבדן של יותר נפשות בישראל. יותר עוול היה מתקיים ופושט על החברה.
רשב"ג בחוכמתו שלא סתם הביאה אותו לעמוד בראש הסנהדרין, עונה בקור רוח, במתינות. הוא יודע שאין להם מושג על מה הם מדברים. הם לא מבינים את האחריות שנמצאת על כתפיו, את גודל המשימה. כך מהצד עבור כל אופוזיציונר, וגם מי שאינו מתנגד, הדברים נראים קלים. האדם השלו נראה לנו כמו זה שקל לו. האדם המצליח נדמה לנו כמו זה שמקבל עזרה. אבל לפעמים אנחנו לא תופסים את היקף עבודתו, את הניואנסים הקטנים שמדירים שינה מעיניו. ביקורת היא טובה והיא הכרחית. אבל צריך לזכור שהיא המוצא הקל, המובן מאליו.

אני מרשה לעצמי לייחל לעולם בו ביקורת תהיה תמיד המוצא הקשה, כי היא תחייב מתן נימוק באופן משכיל ואפשרות אחרת – ולא פטירת הבעיה בהינף יד. הלוואי שכל פעם שאנשי עקיבא ואנשי טרפון יתפתו להגיד 'אנחנו היינו עושים אחרת, עושים טוב יותר' הם גם יקפידו להסביר את עצמם באופן מבוסס ואחראי.

כך מסתיים פרק א' של מסכת מכות במשנה, והגמרא, גם היא חפצה להצטרף לדיון אודותיו, כפי שחפצה לפרוט ולפרשן כל מילה ופיסוק במשנתו של רבי יהודה הנשיא. אך באופן מפתיע היא בוחרת להתעלם מייחודיות וחד פעמיות הדיון ונטפלת לסוגיה שולית (דיון בדקדוקי רבי עקיבא במקום להיתכנותו יוצאת הדופן של הדיון) ובעיני מוזרה, מוזרה שתיקתה.
לאמירה יוצאת הדופן של המשנה באשר למוסר הדין ולמשימותיה של סנהדרין: האם לסנגר על הנאשם ולמנוע את הפגיעה בו בכל מצב, או האם לחקור לעומק ולהעניש את האשמים; לאמירה הזאת כמעט ואין התייחסות בגמרא והיא ממעטת עליה את הדיבור.

כמה משונה שאין רב אשי, רבינא או כל אמורא אחר, מבקשים לפרק ולסדר את הפסקה. כמה רועמת התעלמותם. מדוע אין הם עושים בה מטעמים? מדוע אינם זורחים לאור ההזדמנות יוצאת הדופן להבין את עולמם המוסרי של מוסרי החוקים? וזו השאלה המסקרנת ביותר בעיני.
האם השתיקה מעידה על כך שחכמים אלו, מבריקים וחדים כתער, חוששים מלעסוק בסוגיות חברתיות, מדיון אתי? האם השתיקה מעידה על אי הסכמה עם רשב"ג? על תפיסתם כנגד הוצאה לפועל של גזר דין מוות ויהי מה?זאת לא נדע. ואחריהם הגיע רש"י וגם הוא מתנער מהסוגיה ואינו נרתם להסביר אותה או את דלות הפרשנות התלמודית אודותיה.

ואחרי כולם, כל הפרשנים המלומדים וצדיקים, מגיעה אני, ואני לא מסוגלת לשתוק כי המחשבה רצה ואיתה השאלות ואיתן ההבנה שאם הייתי אני ממלאת תפקידו של רשב"ג, אין לדעת כיצד הייתי פועלת ומהי הדרך הנכונה וסביר כי אין אחת וכי לא ניתן לשפוט ממקום שאיננו עומדים בו.
סנהדרין חובלנית וזוהי אינה מילת גנאי בעיני (וככל הנראה גם בעיני רשב"ג), כי נשבעה שעד קץ הימים ימשיכו תלמידים וידענים, בעלי דעת ושאינם, להתווכח ולהתפלפל על מה שאין מרחיבים לגביו – וטוב שכך! עדיין, עלינו, ישראל כיום, לדעת לעצור בזמן ולהשכיל למנוע שפיכות דמים מיותרת ומלחמת אחים.