אם אשכחך ירוסלם

עומר אורן

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

ביום ירושלים אנו חוגגות וחוגגים את הזכות שנפלה בחלקנו – אנחנו יכולים להגיע לירושלים ולהסתובב בה בחופשיות, אחרי שבמשך שנים ארוכות תרחיש כזה היה דמיוני לגמרי עבור מרבית היהודים ברחבי הארץ והעולם. מלבד יום ירושלים מציינים היום גם את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, אך עובדה זו זוכה לתשומת לב יחסית מועטה ורבים לא מודעים אליה.

את הזהות שלי בתור ישראלית, יהודייה וציונית גיבשתי עוד לפני שהכרתי לעומק את ההיסטוריה הפרטית שלי, כנכדה לעולים מבגדאד. את סיפורם שמעתי בעיקר בין כתלי ביתי, אך מעט מאד מחוצה לו. התעורר בי כעס על שכמעט ולא שמעתי את סיפורם של יהודי ארצות האסלאם, ועל שלא זכיתי ללמוד ולהתגאות בשייכותי. סיפורם של יהודי אתיופיה אינו חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי, אך אני מרגישה מחויבות לספר אותו מתוך הזדהות עמוקה – כפי שייחלתי לשמוע את סיפורם של סבי וסבתי, כעת אני מבקשת להשמיע קול נוסף, חשוב בעיניי מאין כמוהו שלא נשמע מספיק במרחב הציבורי. יהדות אתיופיה מהווה חלק מהרצף ההיסטורי של כולנו, והיא טומנת בחובה סיפורים אמיצים, אנושיים ומהפכניים, אשר ראוי שיישמעו (שני דאר).

יום הזיכרון לאלו שלא זכו לסיים את המסע מאפשר במה לסיפור עלייה מרשים שמזכיר כל כך את יציאת מצרים, עד שקשה להאמין שהוא אירע לפני פחות מ-50 שנים.

עדות אישית מפי קס:

"בערב בא פסהה למחנה הפליטים "טואבה" להסיע אותנו לנקודת האיסוף שליד גדריף, שם עלינו על משאית. הצפיפות הייתה נוראית. נס שלא מתו לנו אנשים. אחרי נסיעה ארוכה עלינו למטוס. כשהחל המטוס לנוע אחזה בי התעלות רוחנית, וחשתי כי מתקיימת בנו הנבואה: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". סוף סוף הרגשנו שאנחנו מתנתקים מאדמת סודאן הארורה. הגענו. התרגשות ושמחה רבה אפפו אותנו, אך גם עצב בעת הצפייה בילדים שהתייתמו מהוריהם במסע הזה, או בהורים שאיבדו את ילדיהם. דומה היה שאין להם חלק בשמחה זו."

העדות מופיעה בהר הרצל, באתר ההנצחה לזכר הנספים

בשנת 1977 החל מבצע חשאי להעלאת יהודי אתיופיה לארץ, המוסד הישראלי הספיק להעלות כ-200 אנשים עד שהסוד התגלה והמבצע נעצר, אנשי המוסד גורשו משטחי אתיופיה ופעילי העלייה המקומיים מצאו עצמם מבוקשים ונידונו להוצאה להורג, וביניהם פֵרֶדֶה אַקְלוּם שברח לסודאן. מלבד היותו פעיל עלייה היה אקלום איש חינוך בכיר מקהילת ביתא ישראל. עם הגיעו לסודאן מיהר אקלום ליצור קשר עם המוסד; הוא הפך לסוכן, סייע באיתור יהודים השוהים בסודאן, ובזכותו עלתה בחשאיות הקבוצה הראשונה לישראל ובה בני משפחתו ופעילים נוספים. העולים הראשונים שלחו לקרוביהם גלויות מארץ ישראל ובני המשפחה הנרגשים מהבשורה מיהרו לצאת לסודאן ברגל בתקווה לעלות גם הם על מטוסי המוסד ולהתאחד עם יקיריהם בישראל. כך פשטה הבשורה והחלה נהירה של יהודים מאתיופיה לסודאן על אף הסכנות הרבות הטמונות בדרך – לא מתוך בריחה, אלא מתוך כמיהה עמוקה לירושלים של זהב, לארץ זבת חלב ודבש.

המסע הרגלי לסודאן ארך מאות קילומטרים. קבוצות העולים כללו משפחות שלמות ובהן גם זקנים וילדים. רבים לא עמדו בהליכה המפרכת ומתו בדרך מרעב, חום ותשישות או נפלו קורבן להיתקלויות עם שודדים. כשהגיעו העולים לסודאן הם התגוררו במחנות פליטים צפופים והמתינו חודשים ואף שנים להזדמנות לעלות, בזמן זה נפטרו עוד רבים ממחלות, רעב ותנאי תברואה קשים. סה"כ נספו כ-4,000 יהודים במסע המפרך, מתוך 20,000 שיצאו אליו.

כשהתגבש הרעיון לציין את זכר הנספים במסע מאתיופיה לישראל נקבע שיציינו אותו דווקא ביום ירושלים על מנת להדגיש את הקשר העמוק ל"ירוסלם" עליה חלמו ועבורה התאמצו כל כך. הבחירה לחבר בין שני האירועים בעייתית במובנים מסוימים כיוון שהיא גורמת גם להפרדה ביניהם. למרות זאת, אני מרגישה שהחיבור הזה מתבקש ומדויק כי המהות האמיתית של יום ירושלים לתפיסתי היא ההודיה על הדרך שעשינו לציון, ההבנה שהיא לא מובנת מאליה והזיכרון של אלו שלא זכו כמותנו. ירושלים היא עיר האבות, עיר עתיקה אשר סוחבת היסטוריה ארוכה על גבה. בכל אחד מאיתנו יש קצת ירושלים, כל אחד מאיתנו סוחב איזושהי פיסת היסטוריה – לאומית, משפחתית, אישית או כולן יחד, היסטוריה שאני חלק ממנה ושהיא גדולה ממני. לעלייה לארץ ישראל יש חלק משמעותי בירושלים שלי (רוני גולדשטיין).

אנו מאמינות שכחברה ציונית עלינו להכיר את הסיפורים הייחודיים הללו, להתגאות בבני עמנו ששילמו מחיר כבד כדי שילדיהם יזכו לגדול בארץ ישראל ולהוקיר להם תודה על כך. זו ציונות במלוא הדרה, והיא נמצאת ממש מתחת לאף שלנו.

שני דאר היא בת 24, בוגרת מבוע כ"ו ורוני גולדשטיין היא בת 25, בוגרת אלול י"א יער.
שתיהן סטודנטיות בתכנית רביבים של האוניברסיטה העברית, וחולקות אהבה לאינג'רה ולחגיגות חג הסיגד.

כתיבת תגובה

מומלצים:

על החורבן הצפוי והרשות הנתונה

לפעמים,כשאני מדברת עם סבתא שלי – אני מדמיינת שיחות עם הנכדה העתידית שלי. אנחנו בסלון, עם כוס תה, היא על שרפרף עץ, אני על איזו כורסת זקנים כזו, מנסה לגלגל לעצמי שיחה בראש ולדמיין: מה יעניין אותה? מה חשוב שאתאמץ לזכור כדי שאוכל לספר?

קרא/י עוד »

"ואל תעוררו את השנאה שלא תחפץ"

השיפוט, הכעס וההתנשאות, גם הם עוול, גם הם חורבן, אינם יכולים להיות הפתרון לחורבן הפיזי של המערכת האקולוגית. התיקון הפיזי קשור בתיקון הנפשי ולאופן בו נבחר לדבר על המשבר איש עם רעהו.

קרא/י עוד »
על מחאת המורות והמורים

על מחאת המורים והמורות

המערכת מדממת. זה נשמע ביטוי דרמטי, אבל בהיעדר השכר וגם התנאים המתאימים, מורות טובות ואיכותיות פשוט עוזבות. כמות החוסרים היא מטורפת, וההשפעה על בתי הספר

קרא/י עוד »

פונדקאות אקטיבסטית

*פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק של שלומית* החלטה מרגשת מאוד התקבלה השבוע בבג"ץ בנוגע לאישור הליך פונדקאות לזוגות גברים. איתה הגיעו עדת המבקרים והחוששים, לגבי הרחבת

קרא/י עוד »