בשיחה שהייתה לי לפני מספר שנים עם אבא שלי הוא אמר לי שלמושג אמת בתורה אין את אותה המשמעות שיש למושג זה כפי שאנו משתמשים בו היום. אמת בתורה פירושה: נאמנות. האמירה הזו הייתה לא יותר ממעניינת בעיני מבחינה אינטלקטואלית, אבל מהפכנית מבחינה פנימית, ואני חושב שלא הבנתי באותו רגע עד כמה.
בתיכון השתתפתי במגמת פילוסופיה, ותוך כדי לימודים אלו הייתי שרוי עמוק בתוך הקונספציה הפילוסופית על-דבר 'האמת'. חיפשתי אותה בספרים לילות וימים, עובר מהוגה אחד לאחר, מתוך אמונה שאמצא משפט, נוסחה, משהו שאוכל לומר- "הנה, מצאתי!!!" כמה חיות הייתה באותו חיפוש, וכמה מחסור בחיים ובהבנתם.
עם הזמן הלכה והתעצמה בי ההבנה כי אין ביכולת הפילוסופיה לתת 'אמת' כפי שהייתה רוצה, אין יכולת הוכחה מוחלטת לאף דבר. אפילו על זה שאתם יושבים ברגע זה וקוראים את דבריי אפשר לערער, ובאמת שאין אפילו יכולת פילוסופית להוכיח באופן מוחלט קיום של משהו. כל הוכחה שניתנת מתבססת באיזשהו אופן על אקסיומות והנחות מוקדמות. אפילו המדע אינו עובד על הוכחות אלא דווקא על הפרכות. התאוריה המקובלת נחשבת לכזו כל עוד היא התואמת ביותר את הממצאים הניסיוניים, אך היא אינה 'אמת' במובן האובייקטיבי המקובל של המילה. אין אובייקטיביות במובן שאוהבים לחשוב.
אבל לא רציתי לגלוש למקום הפוסט-מודרני, הרגשתי שזה לא באמת המקום שלי. ואז התחלתי להרגיש שהאמת התנ"כית, שאבי סיפר לי עליה, היא מחוץ לשיח של אמת מוחלטת אל מול פוסטמודרניזם ויחסיות טוטאלית. בוויכוח הזה בין האפשרות של הכרה אובייקטיבית לפוסטמודרניות, האמת, לעניות דעתי, נותרת חיצונית. האדם יכול לבחור בין 'אמת מוחלטת' החיצונית לו שהוא יכול לקבלה או לדחותה, לבין ריבוי אמיתות, או חוסר קיומן כלל, שגם הן חיצוניות לו. באמת של הנאמנות היה משהו אחר בעיני. לאט לאט התחלתי להחיל את המשמעות הזו על אותם דברים שפעם ראיתי כ'אמת' במובן הפילוסופי/מדעי, שזה בעצם כל דבר שקיים בעולם. התחלתי להרגיש את הקשר שבין נאמנות לאמונה. הבנתי שהאמונה מתאפשרת דווקא בגלל חוסר אפשרות ההכרה האובייקטיבית שלי. האמונה ממלאת את מקום הידיעה האובייקטיבית במובן העמוק ביותר. אני מאמין בהכל. כל מה שקיים בעולם מהפרט הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, אינני מכירו הכרה אובייקטיבית/מדעית, אלא אני מאמין בו. והוא בתורו, נאמן. הוא אמת. את האמת הזו אני חווה, אני חי! ואם אני מכיר את האמת הזו, הרי זו רק הכרה של רבדיה הגלויים, את תוקפה היא לא מקבלת מהכרתי אלא מכך שאני חווה אותה, חי אותה. האמת הזו היא מפגש בלתי אמצעי שלי עם העולם והטבע שסביבי, האפשרות שלי לחוות אותו, ושלו להיות נאמן לחווייתי. היא מערכת יחסים (זו המשמעות בעיני של האמירה אלוהים אמת, או הביטוי חבר-אמת). ובמובן הזה האמת היא אישית לגמרי, אך היא אינה האמת הרלטביסטית הקיצונית שבה כל אחד בוחר את האמת שלו. היא סובייקטיבית אך היא תקיפה ודורשת לא פחות, אם לא יותר, מה'אמת' האובייקטיבית מפני שהיא שלי. אני לא בוחר אותה, אני יוצר אותה בתור מערכת היחסים שלי עם העולם. וכמו כל מערכת יחסים, היא בתורה יוצרת אותי. אם להשתמש במושגים השגורים, אין הסובייקטיביות של חווייתי מורידה כהוא זה מערכה האובייקטיבי מבחינתי. לכל פרט הסובייקטיביות שלו היא אובייקטיבית לחלוטין במידה שהיא באמת שלו. במידה שהיא החוויה שלו.
בשיחה שהיתה לי לאחרונה עם אבי רציתי להשתמש במובן זה של אמת במקום במובן המקובל של המילה. הוא שאל אותי למה זה משנה? אם לא לכך אנשים מתכוונים כשהם משתמשים במילה אמת אז הם לא יבינו אותי אלא אם אסביר את המשמעות שאני מייחס לה, בעוד אם אדבר על נאמנות יבינו. הרגשתי שזה בכל זאת משמעותי וניסיתי להבהיר לעצמי למה. לאחר מחשבה על העניין הגעתי למסקנה שהשימוש במשמעות הזו הוא קריטי מבחינתי כי הוא מציב תפיסת עולם אחרת אל מול תפיסת האמת המקובלת. הוא לא מוסיף נאמנות לתפיסה הרגילה, הוא מתריס כלפיה. בתפיסה המקובלת האמת הנה חיצונית והאדם צריך לגלות אותה בתהליך אינטלקטואלי שכלי (במידה שלא ביטל את אפשרות קיומה של אמת כלשהי) וכאשר יגלה אותה הוא צריך להתיישר לפיה. כל מה שיעשה בניגוד אליה הנו שקר. אך מה יעשה אדם אם ההנחיה העמוקה ביותר שלו נוגדת את אותה אמת? האם הוא נידון לחיות בשקר? מעבר לכך כאשר האמת היא מחוצה לי מתבטלת האחריות שלי על חיי, על האמת שלי. אני לא יוצר משמעות בחיי, אלא מקסימום סובל משמעות הנכפית עליי.
האמת במובן התנ"כי כפי שאני מבין אותה דורשת מהאדם את ההפך. עליו לגלות את הרבדים העמוקים ביותר של המציאות דרך בירור אותם רבדים בנפשו ודרך המפגש החווייתי שלו עם העולם. עליו ליצור את חייו באמת. אמת זו אינה סטטית ומתה, כי אם דינמית וחיה. אמת זו מבחינתי היא יסוד לכל בניינינו. היא נותנת תוקף ומשמעות לכל אדם ואדם. אמת זו נושאת מסר של אחריות ושל חיוב עצמי אדיר. היא מאפשרת לאדם להשתחרר משעבודו ולהשיג חירות של אמת. מעבר לכך, מתוך החוויה שלי אני מחייב את קיומו של הזולת באופן העמוק ביותר, שהרי גם לו ישנה האמת החווייתית והקיומית הייחודית לו, ומכאן אנו יכולים להתחיל לבנות, לחוות וליצור יחד מתוך החוויה המשותפת. בראייה זו הפלורליזם אינו גישה אחת מני רבות, תפיסת עולם אפשרית שאני יכול לבחור בה. הפלורליזם של האמת הוא מצע, הוא הכרח קיומי (מבחינה אמונית ולא אונטולוגית). הפלורליזם הזה אינו שיטה מוסרית כי אם הבסיס עליו מושתת המוסר ומתוכו הוא נבנה.
ככל שהזמן עובר אני מרגיש שאני מצליח לחיות לאור דברים אלו יותר ויותר. כמובן שברגע שחיים כך, הנפילות, והן תמיד ישנן, יותר קשות וכואבות, מפני שהן שלך, במלוא מובן המילה. אך גם ההצלחות.
אני משתדל לפתח את האמת שלי וללמוד להקשיב לה. אני מנסה, בשפתו של אהרן דוד גורדון, לחיות יותר.
וזו שאיפתי הכללית. להיות דורש אמת, דורש חיים לכל עמקם ורוחבם יחד עם כל מי שרוצה ומוכן להקשיב ולדרוש.
כפי שהדרך היחידה להכניס מילה או מושג חדשים לשיח הכללי היא להשתמש בהם שימוש פעיל עד שהם ייקלטו, כך נראה לי שלהכניס יחס חדש לחיים (יחס של אמת) יקרה רק על-ידי כך שחיים אותו, שמתייחסים לחיים באופן חדש. וככל שנתייחס כך אל החיים, וככל שיותר אנשים יתייחסו כך אל החיים, נראה לי שיגדל הסיכוי להרחיב ולהעמיק את היחס הזה בין אדם לאדם, לעולם, לטבע ולעצמו.
