ביום הראשון של הגשם החזק נפתחה לי סדנת כתיבה. כשהגעתי לסדנא ראיתי מישהי בכיסא גלגלים יושבת בגשם ,אוחזת במטרייה, מול השער החשמלי הסגור, שהגשם יצר בו איזשהו קצר שלא אפשר לו להיפתח. השומר המבוגר ניסה לדחוף את השער בידיו ללא הצלחה. האשה חזרה אל הרכב שלה ונסעה כמות שבאה. המראה הזה היה כל כך עצוב, שאמרתי לעצמי :"הנה ענבר, קיבלת מכת פרופורציות לחיים שלך, למזל שלך."
הפרופורציות החזיקו עוד יומיים, עד שחזרתי לאוטו שלי וגיליתי שדפקו אותו. ג'יפ שחור ענק שחנה לידי נכנס באוטו הקטן והחמוד שלי, הרכש הכי יקר שאי פעם רכשתי בעולם הזה, שנרכש בזכות מאות קילומטרים שנסעתי כדי להעביר מאות סדנאות ברחבי הארץ, כאלו שרציתי וגם כאלו שלא. כמו תמיד כשאני זקוקה לקולו של ההיגיון, שלחתי לאבא שלי את צילומי האוטו המעוך. אבא שלי שלח לי את ההודעה הבאה :"ראיתי. באסה. מצד שני זו לא תאונה שבה נפגעת וזה העיקר"
לחלקנו, כולל אני ואבא שלי, קשה להישאר רגע בחושך. מנגנון הלחימה שלנו ברגעי חושך הוא מעניין. אנחנו כל כך מפחדים מרגע קטן חשוך, שאנחנו חייבים לגייס בשבילנו חושך הרבה יותר גדול. כדי להרגיש סבבה עם הרגע הזה שדפקו לי את האוטו אני צריכה לדמיין את עצמי מרוסקת בתאונה, כדי לומר "וואלה, היה לי מזל שג'יפ שחור נכנס בי כשאני לא באוטו. נס ממש" וכך, הרגעים הפחות מוצלחים שלנו הופכים למוצלחים יותר, רק כי בדרך מיקמנו אותם על ציר אסונות גדול יותר. זה לא אור אמיתי, זה אור יחסי.
פעם אחת בצבא היינו בפעילות מטווחים. היו מנות קרב ולא היה מספיק לחם. התלוננו לרס"פית שלנו שאין אוכל. היא הצביעה על הקופסאות וצעקה :"זה אין אוכל?" ומאחר והיינו יום אחרי יום השואה היא הוסיפה שנזכור מה ציינו בבסיס אתמול לפני שאנחנו מדברות על זה שאין אוכל, ושניכנס בבקשה לפרופורציות. מבינים? היא גייסה את השואה למטרת הפרופורציה. הגיוני בסך הכל.
חנוכה זה חג האור והחושך. בלי חושך, כמובן שאין אור. אבל לא חייבים לגייס את החושך רק בשביל ליצור קצת יותר אור. אפשר גם להגיד: " באסה, נדפק לי האוטו. בודד לי. הזוגיות שלי בתקופה לא טובה. רע לי בעבודה. " מבלי לגייס את הומלסי העולם שיצקצקו שלפחות יש לך עבודה.
תגידו: "אם זה עובד, למה לא?" ולמה לא באמת? למה לא לגייס איזה פליט בסוריה שיישב על כתפינו ויזכיר לנו שהכל שטויות אם יש לנו בית? הדימויים הויזואליים הללו זמינים כל כך בטלוויזיה ובעיתונים, שרק צריך לשלוף את הדימוי הנכון ברגע הבאסה הנכון.
זו שאלה אם זה עושה אותנו רגישים יותר לזוועות העולם. מה שבטוח הוא שזה עושה אותנו אדישים יותר למתרחש אצלנו. אם יכולנו להיות חסרי בית ומלאי פחד, מה זה כבר לעבוד בעבודה שאתה לא מת עליה? למה לחפש משהו יותר משמעותי? למה לעבוד על מערכת היחסים? למה ללכת לרופא שיניים כשקצת כואבת השן? תגיד תודה שיש לך אחת.
אם תשאלו אותי, ה"פרופורציות " הללו מוציאות אותנו לגמרי מהפרופורציות של החיים. זה משחק מסוכן, כי אם הרע יחסי, אז גם הטוב יהיה כזה. זה מזכיר לי רגע אחר , לפני שנים, שנורא התרגשתי לפני הופעה קטנה בקפה בנחלת שבעה. סיפרתי לאמא שלי שלא ישנתי כל הלילה מהתרגשות. והיא, שהתגייסה למאמץ להרגיע אותי, אמרה :"מה יש, אפשר לחשוב הבימה".
כי כשאין רע כי תמיד יש רע יותר, אז גם אין טוב, כי תמיד יש טוב יותר.
אז למרות מה שלימדת אותי, אורה הגננת, עם רקיעות הרגליים של ה"סורה חושך הלאה שחור" , כשעוד היה סבבה להחזיק גם בידיים של הבנים במעגל, אני דווקא מתאמצת מאוד לא לגרש אותו. אני דווקא רוצה להיות איתו רגע, כן. לשבת לבד בחושך.
לפני שאנחנו מגרשים אותו בבעיטה החוצה, ממהרים להחליף את אור הניאון באור נרות מבלי להותיר רגע של חפיפה באמצע, בואו נרגיש אותו לרגע, לשנייה. רק כשנעז להיות בחושך נוכל גם להיות באמת באור, כמו שהוא. אור אמיתי ולא יחסי.