שירה גולדברג

שירה גולדברג

אני מאמין משום שזה אבסורד

אני מאמין משום שזה אבסורד : Credo quia absurdum est (טרטוליאן)

תנועות משיחיות – גאולה פרדוקסלית

בספר "האדם מחפש משמעות" מספר ויקטור פרנקל על אסיר ששהה יחד עמו במחנה ההשמדה. אותו אסיר היה חולה מאוד, אך לילה אחד חלם שמגיע אליו אדם ומודיע לו שבתאריך כך וכך ישוחררו מהמחנה. למרות מחלתו, נשאר האסיר בחיים עד לאותו יום. משעבר היום, וכלום לא השתנה, האסיר נפטר.

כמה תקווה יש בהתנבאות על הגאולה, וכמה סכנה יש בה. הנבואה נותנת כוח ומשמעות לחיים, אך מכתה עלולה להיות מכת מוות.

היהדות רצופה בניסיונות הכרזה על בוא המשיח, מספיק למנות שלוש מהמוכרות בהן: הנצרות, השבתאות והאחרונה שבהן היא חב"ד. שלושתן נולדו מתוך נסיבות היסטוריות של צורך בנס וגאולה, והפיחו תקווה בלב היהודים לגאולה קרובה ולהתגלות אלוהית. שלושתן נכזבו בראייה היסטורית. התנבאות על עתיד מוחשי ומוגבל בזמן היא בעייתית לכל בר-דעת, אך אנשים הנמצאים בלב ליבה של האמונה המשיחית מוכנים להסתכן ולקבוע מועד מדויק לגאולה. למרבה הצער, אמונה זו נידונה להביא למפח נפש בקרב המאמינים.

הצורה שבה התמודדו שלוש התנועות עם התנפצות תקוותיהם הייתה שונה, ובהתאמה הן זכו למידות הצלחה היסטוריות שונות. הפרשנות שלאחר מות המשיח היא שמאפשרת לתנועה המבשרת על גאולה להמשיך בדרכה בכך שהיא פותחת פתח לאמונה להימלט מהעובדות המרות. ההיסטוריה מוכיחה שהנצרות השכילה למנף את הגורם שהיה אמור להשמידה לכדי בסיס יסודי בתפיסתה. תנועת הגאולה בנצרות אינה בהתקדמומת לינארית בלבד, כפי שהתפתחה בימי ישו, מכיוון שפאולוס הוסיף לגאולה ממד של מחזוריות – היא התרחשה במובן מסוים בעבר, אך היא איננה סופית. הוא נמנע במתכוון ("לא לכם לדעת עתים וזמנים שקבע האב…") מלקבוע מועד סופי לגאולה. השבתאות לאחר מותו של משיחה שבתאי צבי, הפסיקה להיתלות בגאולה פיזית ועברה לגאולה עצמית. הגאולה שלה הפכה לרוחנית-מחשבתית בלבד, שתמורות היסטוריות כאלו או אחרות לא יוכלו לגעת בה. בפועל, נראה שתקוות כאלו לא היה מספיק בהן כדי למשוך אל התנועה מאמינים חדשים או לשמר את עצמה, והשבתאים כתנועה הלכו ונעלמו מן העולם (אם כי שרידים למחשבותיהם קיימים עד היום, והשפיעו רבות על החסידות).

הגאולה שבישרה תנועת חב"ד הייתה אמורה להתגלות במציאות בצורה ברורה ופומבית, גם אם בדרך הטבע. בדרשותיו, הרבי מלובביץ', מנחם מנדל אמר שכל אחד מששת אדמו"רי חב"ד שקדמו לו קירב את השכינה לעולם התחתון, כאשר תהליך הורדת השכינה לתחתונים אמור להסתיים ב"דור השביעי", כלומר בימיו של האדמו"ר השביעי – דורם שלהם.[1] נושא זה הפך למרכזי בהגותו. ר' מנחם מנדל וחסידיו האמינו שיש למעשיהם השפעה כלל-עולמית, היכולה לקרב את העולם למצב של גאולה. הם רצו להחיש את בוא המשיח, ובמהלך התהליך נעשו משוכנעים יותר ויותר שרבם הוא התגלמות הגואל-משיח. ביטוי לפעולה להבאת הגאולה היה בפעילות השליחים אותה יזם הרבי: השליחים פזורים ברחבי העולם, בדרך-כלל במקומות עם מיעוט יהודי דתי, כדי לנסות לעורר מודעות דתית וקיום מצוות בקרב הרחוקים מהדת. הרבי פיקח על פעילות זו, וקבע התוועדות שנתית – הפארברענגען (התוועדות), שמטרתה מילוי המשאבים ופגישה עם הרבי.

נהוג בחסידות חב"ד להעביר את ההנהגה מאב לבן או לשאר משפחה קרוב, וכאשר הרבי נבחר, בגיל 48 וללא ילדים, לשמש כאדמו"ר – היה ברור לחסידיו שהמשיח יבוא עוד בימי חייו, ושלא תהיה שאלה לגבי יורשיו. חב"ד נאלצו להתמודד עם ניפוץ התקוות שתלו במנהיגם בהדרגה עם תחילת דעיכתו הגופנית של הרבי ועד למותו של הגואל וכישלון בשורותיו וחלומם. גם במקרה זה של ניפוץ התקוות, אמונת החסידים הייתה כה חזקה, שהם העדיפו לכפור במציאות ההיסטורית ולדבוק באמונתם – הרבי חי, ופועל בעולם. חסידי לובביץ' התקשו לבחור לעצמם מנהיג אלטרנטיבי, ולא יכלו להעלות על דעתם חלופה לרבם האהוב. בעקבות כך, פעילות השליחים המשיכה גם לאחר מות הרבי, והשליחים ממשיכים להיפגש בפארברענגען. הפסקה של השליחות תהיה כהכרה בכישלון אמונתם ובמותו של הרבי, ולתפיסת החסידים הרבי לא מת בג' תמוז תשנ"ד, כי אם "הסתלק". הרבי היה הקשר עם בורא עולם, וניתוק הקשר עם הרבי תהיה כניתוק הקשר עם אלוהים. הרבי הבטיח להוליך אותם אל המשיח, והרבי יעשה זאת – הנהגתו בעולם הזה תמשיך להוביל אותם גם בעולם הבא.[2] החסידים מאמינים שלמרות העדרותו הפיזית של הרבי, הוא יכול עדיין להמשיך ולהנחות את קהל מאמיניו ועליהם לשמור לו אמונים בה במידה שהיה חי.

לחיות בסתירה

רבים מאיתנו נוטים לזלזל באנשים החברים בתנועות משיחיות ולומר כי הם אנשים המנותקים מהמציאות, וכך גם היחס פעמים רבות כלפי חסידי חב"ד. אך הם, בדומה לחברים בתנועות משיחיות דומות, מודעים כמובן לבעייתיות המובנית בתורתם ומנסים להתגבר על עליה. למרות הציפיה שהמאמינים ילכו וישמטו את תורותיהם, נראה שהם דווקא נוקטים בניסיונות גיוס ושכנוע של אחרים שנעשים יותר ויותר אינטנסיביים ככל שההכחשה גוברת. הפסיכולוג היהודי-אמריקאי לאון פסטינגר, הוגה תאוריית הדיסונס הקוגניטיבי, מסביר ששכנוע של אנשים להצטרף לתנועה עוזר לחבריה להמשיך ולהאמין בגאולה שתבוא בקרוב, למרות המציאות החיצונית.[4]

חבר טוב סיפר לי שפעם שוחח עם חברתו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל היחס אותו מקבלים הערבים בשטחים. היא הייתה פעילת שלום זה שנים, נחושה בדעותיה ולוחמת לשיפור המצב הפיזי בשטחים. הוא שירת באזורים עליהם התווכחו, והוא טען על סמך דברים שראה שהמצב פחות גרוע ממה שנוטים לצייר כלפי חוץ. אחרי ויכוח ארוך, היא פרצה בבכי ואמרה: "אתה לא יכול להגיד לבן-אדם שכל מה שהוא האמין בו לא נכון. אתה פשוט לא יכול". הסיפור הזה מתאר תגובה קיצונית במיוחד של עימות אמונה עם מציאות חיצונית; הרי אותה בחורה רצתה שהמצב בשטחים יהיה טוב יותר, ובכל זאת – כאשר הבינה שחלק גדול ממה שהאמינה בו שגוי, היא לא ידעה איך להתמודד עם הפער. האמונה הייתה וויטאלית עבורה, ובחיכוך עם גורמים אחרים, רבים יעדיפו להמשיך בדרך שלתפיסתם היוותה את הסיבה לקום בבוקר.

האדם עצמו נולד ובתוכו כוחות שונים, יצרים מנוגדים, לעיתים אהבה ושנאה המצויים בו בו-זמנית וכלפי אותם דברים. מה מטרתו? האם עליו למצוא דרך ליישוב הסתירות, לבחור באחת הדרכים האפשריות ולדבוק בה, או לחיות את הסתירות במלוא עוצמתן?

אני מאמינה שהמקום ממנו צומחת אמונה הוא הפרדוקס. מניסיוני, התפיסות המרתקות ביותר, והאנשים המעניינים ביותר, הם אלו החווים סתירה פנימית כלשהי. דבר זה נכון גם כלפי גופים גדולים יותר: תנועה המכילה פרדוקס היא תנועה חיה, היא תנועה שאפשר להמשיך ולחקור בה, לחתור אל סודה. היא ממשיכה לייצר עניין מחודש, כל הזמן. אולי איננו מאמינים למרות האבסורד שבלב אמונתנו, אלא – בזכותו.

יש אנשים שנפשם מסוכסכת יותר, ויש שנפשם מסכימה יותר עם עצמה. אפשר להגיד שכוח החיות נמצא במאבקים, שמרגע שאדם מפסיק להיאבק עם עצמו – זה יום מותו. הסתירה הפנימית היא שנותנת לנו טעם בחיים, גורמת לעניין, מאפשרת צמיחה לאורך זמן. אדם שלם לחלוטין עלול להפסיק לצמוח. במקום שבו נוח לי להיות, כנראה שלא אטרח להניע את עצמי ממנו, לבדוק, לחקור. כבר קאנט אמר: העז לחשוב. תעוזה זו קלה ומתבקשת ביותר כאשר הנפש מבולבלת, כאשר היא צמאה למקור מים חיים.

אסיים עם דבריו היפים של הרב קוק, שמצאתי בהם הד למחשבותיי, ואולי נחמה מסוימת: "מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא השלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה. כמובן אין זה אלא אידיאל שאנו שואפים אליו, אבל להגיע לידי זה אי אפשר לכל יליד אישה. אלא בהשתדלותנו אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר, וזהו מה שהמקובלים קוראים בשם 'ייחודים'".


[1] היילמן, שמואל ומנחם פרידמן, הרבי מלובביץ': בחייו ובחיים שלאחר מותו

[2] שם

[3] פסטינגר, When Prophecy Fails

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה