אני נתמכת רווחה

שני ג׳רבי
שני ג׳רבי

כן קשה להודות אבל מספיק להסתתר: אם לא מערכת הרווחה לא הייתי איפה שאני היום. אם לא מערכת הרווחה יתכן והייתי היום דור שלישי לעוני. סבתא שלי עלתה לארץ מתימן בלי רכוש וכסף עם בעל מבוגר, בגיל 18. אם היא לא היתה מקבלת דירת שני חדרים ממערכת הדיור הציבורי בשנות ה-50, אם הממשלה לא הייתה מחליטה להרחיב לה את הדירה כדי שתהיה ראויה למגורי משפחה, אם סבתא שלי לא הייתה ממצה את הזכויות שלה ב"לשכת הסעד" בעזרת העובדת הסוציאלית שליוותה אותה, אם הדודים והדודות שלי לא היו זכאים למסגרות טובות עבורם בעת הצורך, אם משרד השיכון לא היה מאפשר לסבתא שלי בשנות ה-80 לקנות את הבית שלה בהנחה מדהימה מטעמים חברתיים כדי שיהיה לה נכס יציב בארץ ישראל, אם לא כל אלה – למרות שלא היה רגע בחייה שלא עבדה בו עבודות כפיים, יתכן שסבתא שלי לא הייתה נחלצת עם כל תשעת ילדיה ממעגל העוני ואני הייתי היום דור שלישי לעוני. בתודעה שלי, אני זוקפת את הקיום העצמאי והבוטח שלי, לצד כוחות הנפש הבלתי יתוארים של סבתא שלי, למדיניות הרווחה במדינת ישראל.

אני דוגמא חיה לאיך זה נראה כשזה עובד. אני דוגמא חיה לצמיחה שמתאפשרת כשהחברה נותנת לאזרחיות ולאזרחים שבה הזדמנות לצמצם את הפער. אני מניחה שיש בין הקוראות והקוראים פה עוד כמה דוגמאות טובות כאלה. זאת אחת הסיבות לכך שכל אזכור של מחאת העובדים והעובדות הסוציאליות העלה בי לאחרונה דמעות בעיניים וגוש חנוק של כעס עמוק בגרון. זאת מחאה שלקחתי בה חלק כבר לפני עשור עם כל הלב והנשמה ונגמרה במפח נפש. זאת מחאה שבדיוק כמו הלקוחות של המוחות בה – היא רוב הזמן שקופה. כי אין לנו שמץ של מושג איך היא קשורה אלינו, זאת מחאה של ההם שם שאף פעם לא פגשתי. זאת מחאה שאין לנו מושג כמה התוצאות שלה ישפיעו דרמטית על החיים שלנו בישראל. מחאה שקשה להבין מקריאת כותרת בעיתון על אילו תהליכי הזנחה היא מקוננת, אילו ערכים חברתיים היא מספידה, על מה היא מתאבלת. 

מדיניות הרווחה שנבחרה בישראל בשנות ההקמה הכי קשות שלה, זו שאני תוצר מוצלח שלה, הולכת ונשחקת כבר שנים. מתחת לאף שלנו מופרטים השירותים החברתיים ומאמצים מוטיבציות מפוקפקות, התנאים של עובדות ועובדים סוציאליים מגוחכים, נשים ואנשים במצוקה מחכים חודשים לטיפול בגלל המוני תקנים לא מאוישים, ואלימות מופנית כלפי עובדות סוציאלית מדי יום ביומו. זו מגמה שהעובדות הסוציאליות מוחות עליה. זאת לא מחאה על תלוש משכורת, שהיא חשובה בפני עצמה, זאת מחאה על דמותה הערכית של מדינת ישראל. 

את האמת, אני יכולה להבין את מי שלא תומך במחאה, יש אידיאולוגיות מנומקות היטב שלא מאמינות בגישה הסוציאל-דמוקרטית שמאזנת בין השוק הפרטי ואחריות המדינה לאזרחיה, אבל בשמי ובשם סבתא שלי אני דורשת מאיתנו ללמוד ולגבש עמדה בימים האלה שבהם נפתחים ונחתמים מחדש החוזים הקונקרטיים והחוזים החברתיים שלנו. ואם החלטתם שזה חשוב, אז אולי אם רק נכיר בזיקה האישית שלנו, לפעמים אישית מאד, של כל אחד ואחת מאיתנו לסיפור הזה, פתאום המוחות והמוחים כבר לא יהיו לבד. הם לא צריכים להיות. זה כל כך הסיפור שלנו. זה כל כך הסיפור שלי. 

*****

למטיבי לכת: קצת על רווחה בישראל

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה | שנתון 2019

בואו נפנים מספר: בישראל כיום ישנם כ-1,200,000 מקבלי שירותי רווחה שרשומים במחלקות לשירותים חברתיים ומהווים 13.5% מאזרחי ואזרחיות ישראל. המספר הזה כולל את כל הפונים או המופנים אשר לאחד מבני המשפחה שלהם מוגדרת נזקקות. הגדרת נזקקות נקבעת במקרים בעייתיים שונים: תפקוד לקוי של הורים ונוער (מרבית המקרים), עוני, מוגבלות, אלימות, התמכרות ועבריינות ועוד. 

מה הבעיה? כיום עובדת סוציאלית ברשויות הרווחה המקומיות מטפלת בממוצע ב-300 תיקים שכאלה – שמאחורי כל אחד מהם יש סיפור, לב, סכנה ותקווה – בעוד שהיא משתכרת בממוצע  5200 ש"ח ובהרבה מקרים מקבלת השלמת הכנסה כדי להגיע לשכר מינימום. אם תלכו לבדוק את הנתון הזה כרגע בגוגל אולי תמצאו נתונים שטוענים שממוצע השכר גבוה הרבה יותר, אבל אל תתרשמו, משכורות העובדים בביטוח לאומי מטות את הממוצע אל פסגות שעובדות ועובדים סוציאליים ברשויות המקומיות ובמשרדי ממשלה יכולים רק לחלום עליהם. ראיות למשכורות מביכות לא צריך להתאמץ כדי למצוא, הן מציפות בימים האלה את הרשת, תוכלו למצוא כמה מהן כאן וכאן.

אז מה הפלא שישנם 1000 תקנים של עובדות ועובדים סוציאליים שעומדים ריקים ומחכים לאיוש. השכר הנמוך, העומס בלתי אפשרי, אחוז גבוה מועסק בחלקיות משרה, והחשיפה לאלימות בתפקיד היא עצומה; על פי סקר של האיגוד  80% חוו אלימות מסוגים שונים כולל אלימות מילולית ואיומים ו-20% אף חוו אלימות פיזית. אלפים מדי שנה עוזבים את המקצוע, ביניהם אני, שמחוברת בכל נימי נפשי לעבודה קהילתית ועדיין מרגישה חלק מהתחום – רק לא בתוך מערכת הרווחה.

אז מה העובדות הסוציאליות ביקשו בשבועות האחרונים? הן ביקשו (1) תכנית חירום להצלת השירותים החברתיים בישראל (2) תוספת שכר מיידית (3) תקצוב תכנית מוגנות מפני אלימות (4)  הסדרת תקנים בהתאם לעומסים.  

המאבק שלהם ושלהן הוא על הנשמה של החברה שלנו, ולמרות ההישגים שמסתמנים בימים האחרונים, אני בטוחה שבאופק הקרוב נצטרך לבחור שוב, כציבור, בהחייאת הנשמה הזו, ולהתעקש עליה. אז בואו נישאר בקשר עם השורשים שלנו, עם המחשבה בבסיס הבחירות החברתיות שלנו, עם הנתונים, בואו נתעניין יותר בפרטים. צריך אותנו שם. 

קריאה נוספת:

כתיבת תגובה

ואהבת? שתף/י לרעתך כמוך!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

פוסטים נוספים: