ה'חצי שקל' שלי בעניין השיח סביב השתתפות השבוע ב"מצעד הגאווה":
אני מאוד יכול להבין את האינטואיציה שדוחפת אנשים שאני אוהב ומעריך להצהיר על כוונתם ללכת לצעוד במצעד הגאווה לאור האירועים האחרונים, גם אני חשתי בה.
ובכל זאת, למרות ההזדהות שלי עם קבוצה גדולה באוכלוסייה של אנשים החווים השפלה וסבל כשגרה יומיומית, כנגד רמיסתם והשפלתם המזעזעת אותי ומכאיבה לי מאוד (כמה מחברי/חברותי הטובים וכו') בשל נטייתם המינית, ולצד זהות פתוחה, ליברלית, יהודית ומכילה שעליה חונכתי ושלאורה אשתדל לחנך את ילדיי אחריי –
ישנה גם זהות ערכית, צנועה ושמרנית, שאותה ספגתי ובה אני מאמין. זהות זו מכתיבה תודעה שלהבנתי נרתעת ואינה מוכנה לקחת חלק בצעדה הנושאת כותרת של "גאווה" בהעדפה מינית, גם אם גרסתה הירושלמית מעודנת ומאופקת יותר.
העדפה והרגלים אינטימיים בתחום המיניות – מודרים ומושפלים במרחב הפומבי ככל שיהיו – עדיין לטעמי אינם עניין להפגנה בראש חוצות. וזה עוד לפני שמדברים על עובדת היותה של העדפה מינית זו אסורה למימוש באופן חד משמעי בתורה שבה אני מאמין.
וכן, אני בהחלט יכול להבין ולכבד גם את מי שמגיע מהערכים שהצגתי ועדיין רואה חשיבות בהצטרפות למצעד, מכבד אבל לא מסכים איתו ערכית.
בכוונתי להגיע לאזכרה של שירה בנקי הי"ד, בעיניי יש בנוכחותם של אנשים הרואים את עצמם כמחויבים לתורה ומצוות משום אמירה חשובה ביותר.
בכוונתי להמשיך לתמוך ולחזק, וביתר שאת ומודעות, את חבריי וחברותיי הסובלים מגילויי הומופוביה מטורפת ומתועבת – בין אם היא באה באצטלה הלכתית ובין אם בכסות חילונית או סוציולוגית.
בכוונתי להביע את התמיכה וההערכה העצומה שיש בי למנהיג המחנה הפוליטי שלי – השר בנט, שעשה בעיניי מעשה מנהיגותי חשוב ומעורר השראה באמירה הערכית הברורה שלו נגד כינויי הגנאי למצעד הגאווה, תוך הסתכנות פוליטית משמעותית.
תמיכה בזכויות האנשים, חיבוק אוהב, הכלה ויציאה כנגד שיח פוגעני ואלימות פיזית – כן. גאווה וגלוריפיקציה של העדפות והרגלים שונים מחדר המיטות (בין אם אלו מולדים ובין אם הם מושפעים מהסביבה), תמיכה במאבק התודעתי לשינוי מושג המשפחה במובן הזה – אני לא שם.
מעבר לאמירה שהמצעד מבטא בעד הזכויות והביטחון של אנשים בעלי נטיות מיניות להט"ביות וכנגד ההומופוביה (איתה אני מזדהה מאוד כנ"ל), מה שעוד מבטא המצעד הזה בציבוריות הישראלית – לתחושתי האישית, ולא הצלחתי להשתכנע אחרת – הוא קידום והאדרה של ה"עניין הלהט"בי", כחלק מתפיסת עולם רחבה יותר, במישור הציבורי ובמישור של הדיון הפילוסופי המתנהל מעל ומתחת לפני השטח. ואכן, ראיתי שכמה שמרנים יצרו אירוע המנסה להתמודד עם המצעד במישור הזה, כדוגמת יואב שורק ואחרים ב'פורום קהלת' באותו זמן.
שוב, ברור לי שהרבה מהצועדים לא באים כדי לקדם את המסרים הללו, אך מנגד ברור לי באותה מידה ממש שהמסרים האלה נוכחים. אני חש בהם בשיח הציבורי סביב הצעדה כמו גם במסרים העולים מסיקור הצעדות בתקשורת. אני לא נגד שתתקיים הפגנה כזאת שבה מביעים את העמדות האלה, אני מכבד אותם. אך אני מרגיש בר-פלוגתא שלהם, וודאי שלא נוח לי עם המסרים האלה גם כאשר נושאיהם לבושים בשרוולים ארוכים. הם מעוררים בי התנגדות אידאולגית ומוסרית שאין בינה לבין אהבה וכבוד האדם של האינדיבידואלים הלהט"בים שום סתירה מבחינתי.
הערת סיום: בעקבות התגובות לפוסט דומה שהעליתי לפייסבוק והדיון שהתקיים אחר כך, התחדד לי יותר ויותר עד כמה אנחנו צמאים לשיח מהסוג שלתחושתי חווינו ממנו במהלך תכנית אלול. שיח שלא מנסה לטשטש עמדות ולהיות תקין פוליטית אבל מכבד ואוהב ברמה האנושית. רגיש להיבטים הכאובים ובאמת מעוניין להבין מתוך נקודת הנחה שאנחנו לא בהכרח מאמינים באותה תפיסת עולם. וזה על הכיפאק.
*מוזמנים ומוזמנות לגלול למטה ולהשאיר תגובה.*
לפוסט הזה יש 2 תגובות
אוהב
נועם אני מסכימה עם כל מילה