על חינוך לתיקון השפה

”יש לי שלוש עטים“
”שלושה“
”ספרתי לבד!“

בשנות הששים יצאו לאור חוברות ’וְדַיֵּק‘.¹ חוברות אלו נועדו לתקן את הדיבור בפי הישראלים. סגנון הכתיבה היה בערך כך: ”אל תאמר שלוש עטים, אמור שלושה עטים“. רשימות של טעויות ותיקונן. בלשנים רבים ראו עצמם כמחנכים ומורים כיצד יש לדבר. לטעמי יש בגישה זו טעות. תפקידה של השפה היא להוות פרוטוקול תקשורת בין אנשים. ברגע שמידע יצא מאדם אחד והגיע לאדם שני, מילאה השפה את תפקידה. אין האדם צריך להיות מחויב להסברים היסטוריים כאשר הוא מדבר. ולכן כיום בלשני השפה העברית עוסקים פחות בתיקוני הגייה ודיבור ויותר בתיאור אופן התפתחות השפה. חקר ’כיצד יש לדבר‘ הוחלף ב‘מדוע מדברים כפי שמדברים‘.

בסמינר הבוגרים האחרון פגשתי בחינוך לתיקון השפה מסוג אחר. אחת המרצות פנתה לאחד הלומדים בלשון נקבה, וכן פנתה לכלל הלומדים בלשון רבות.² זהו ניסיון לשנות את השפה כדי לשנות את התרבות בה אנו חיים. נכון הדבר שהשפה היא תמונת ראי של התרבות, אך היא איננה משפיעה עליה אלא רק מושפעת ממנה. אינני מאמינה בשינוי השפה כמנוע דחיפה לשינוי התרבות. לטעמי, השינוי המוצע – מעבר לשימוש בלשון נקבה, נובע משטחיות וחוסר הבנה מעמיקה של השפה העברית.

בשפה העברית, כמו בשפות רבות נוספות, קיימות צורות בסיס, לא מסומנות, רגילות, וצורות מיוחדות, מסומנות. כך למשל בצמד המילים ’גבוה‘ ו‘נמוך‘. מלים אלו הן שתי הפכים, אולם צורה אחת היא הלא מסומנת והשנייה היא המסומנת. כאשר רוצים לשאול אם אדם גבוה או נמוך משתמשים ב‘גובה‘ (”מה הגובה שלך?“). כלומר צורת הבסיס היא הגבוה בעוד שהנמוך הוא השונה, המיוחד, המסומן, ולכן יש לו מילה מיוחדת משלו. אין להבין בסימון זה משום הדרה של כלל האנשים הנמוכים או יחס משפיל כלשהו כלפיהם.

צורה לא מסומנת + סימון = צורה מסומנת

כדי להוסיף מידע לשומע, יכול הדובר להוסיף לצורת הבסיס צורנים, סימונים. צורת הבסיס במערכת הפועל, כמו שלמדנו ושכחנו אחרי הבגרות בלשון, היא צורת העבר נסתר של בניין קל. לצורה זו ניתן להוסיף צורנים בעלי משמעות. למשל סיומת ־תִ י באה לציין שהפעולה נעשתה על־ידי הדובר (שמר ← שמרתי), אותיות אית“ן מביעות שהפעולה עוד לא נעשתה אלא תיעשה בעתיד (שמרתי ← אשמור), וסיומת ־וּ שמטרתה להביע שהפעולה נעשתה על־ידי יותר מאדם אחד (שמר ← שמרו). כל אלו הם סימונים שמיועדים לעזור לשומע להשלים מידע. גם הסימונים שמטרתם להביע שהפעולה נעשתה על־ידי אישה הם סימונים הנוספים לצורת הבסיס, הלא מסומנת. אם תנועה כזו או אחרת חושבת שיש לשנות את השפה מטעמים פמיניסטיים כי לטעמה אין צורך לסמן את הנשים באופן מיוחד (על אף האמור לעיל שאין בסימונים אלו משום השפלה או מעמד אחר), עליה להשתמש בצורה הלא־מסומנת (צורת ה‘זכר‘) עבור כלל האוכלוסייה, כולל הנשים, ולא להפך.

”את/ה יכול/ה….“

תופעה נוספת הקיימת בתחום הפמיניסטיות של ניסוח קיימת כאשר כותב מעוניין לפנות לקורא בלשון יחיד. לעתים, כעורכת לשון של כתב עת זה אני מקבלת משפטים שנובעים מניסיון ”להיות בסדר“ עם כולם, פוליטיקלי־קורקט, אבל מסרבלים את השפה או אף משתמשים בשפה שנשמעת יפה יותר אך בפועל אינה תקנית. בעגה המקצועית נוטים לקרוא לתופעה זו אובר־קורקטיות (Over correct). משפטים שמנוסחים כדי להיות קורקטיים עם שני המינים או כדי לחנך את הקורא, מסרבלים את הקריאה. תפקיד עורך הלשון הוא בראש ובראשונה לעזור לקורא להבין את דברי הכותב. אחד מתפקידיו החשובים הוא הסרת ניסוחים מסורבלים. שימוש בצורה כזו של טקסט מתאים אך ורק לטקסט משפטי ולא למאמר בכתב עת. הניסיון להיות יותר מדי פוליטיקלי־קורקט בעניין זה הוא חסר טעם שכן הוא מסרבל את הטקסט ומפריע לקריאה השוטפת.

”את מכירה את זה כשאתה צריך ללבוש חזייה“

השינוי שהתנועה הפמיניסטית מביאה לחברה אינו צריך הוכחה. החברה והתרבות אכן השתנו. כאמור לעיל, השפה היא ראי של התרבות, לכן המשפט שבכותרת, שברור שנאמר בין שתי בנות ומיוחס לנשים, מהווה עדות לכך שגם השפה מתחילה להשתנות אט אט בעקבות אותן תמורות חברתיות תרבותיות. הדובר אינו מרגיש צורך לדווח על היות השומעת ממין נקבה, אין צורך במסירת מידע זה, אין צורך בסימון האישה. אמנם משפט זה אינו נחשב לתקין מבחינה לשונית אך הוא מביע שינוי שכבר קיים היום בשפה בעקבות שינוי התרבות שמסביב. משפט זה ומשפטים דומים לו מוכיחים ששפתנו לא ממש עמדה במקום בכל הנוגע לשינוי הפמיניסטי המשפיע על התרבות הישראלית.

לסיכום, השפה אינה אלא ראי התרבות ומושפעת מתמורות בחברה. עם זאת קיימות גישות פמיניסטיות של חינוך החברה באמצעות שינויים מלאכותיים בשפה. לטעמי היה ראוי אם שינויים אלו היו נובעים מתוך הבנה מעמיקה של השפה ולא מתוך ראייה שטחית ולא אחראית. כראי של החברה, השפה המדוברת כבר כיום משקפת את השינוי שהתחולל בתחומים הפמיניסטיים.

[1.בהט יעקב ורון מרדכי, 1960 ”וְדַיֵּק: תיקוני לשון ושיפור הסגנון“ הקיבוץ המאוחד]

[2.בניגוד לשמועות, האקדמיה ללשון עברית מעולם לא הכניסה דבר כזה לתקן.]