בין זיכרון, חירות ועצמאות

א. “כנגד ארבעה בנים” – תהיות על חופש

ארבעה אנשים שטו בסירות במורד נהר: אחד עם משוטים, מצפן ומפה; שני ללא כל הנ”ל; ובסירה השלישית אדון ועבד. מי מהם חופשי? באיזה אופן כל אחד מהם חופשי? ובאיזה אופן לא?

את המשל על השניים הראשונים שמעתי לראשונה כשהייתי פעיל בתנועת נוער. אז התשובה היתה ברורה כשמש: החופשי הוא הראשון, מכיוון שהוא יכול לקבוע לאן ברצונו להגיע, לכוון את דרכו, ואינו תלוי בזרם המים. היינו בתקופה בחיים של לשנות את מה שמפריע לנו, של עשייה ואקטיביזם, של “אל תגיד כמה חושך, בוא תדליק איזה נר.” מאוחר יותר בחיים נתקלתי בספרות זן וטאו, ולראשונה נחשפתי לרעיונות של קבלת טבע הדברים כמות שהוא, מבלי לנסות לשנות אותו. נזכרתי בשני השטים בסירה, ופתאום ראיתי אותם מזווית אחרת: השני אולי אינו יכול לקבוע את כיוון השיט שלו, אבל אם הוא מרפה מ”אשליית השליטה” , אזי שהוא משוחרר מהרצון התמידי שלנו להשפיע, לשנות ולעצב את המציאות שלנו. הוא נסחף לו בזרם בשלווה סטואית, חופשי ממחשבות ומדאגות. ומה אם הוא הולך להתרסק במפל, נניח? ובכן, אם הוא מקבל את זה כחלק מהמציאות, אז הוא אכן חופשי מדאגות. אם הוא לא רוצה להתרסק, אז הוא בבעיה. אבל צריך לזכור גם שיתכן שהנהר אינו רצוף במפלים כמו שמנסים למכור לנו מוכרי המשוטים, המצפנים והמפות… נזכרתי בזה כשעשיתי פעם שיט אבובים בצפון. בשלב מסוים התיישבתי על האבוב בישיבה מזרחית, לא נוגע במים, נותן לזרם להשיט אותי. מפתיע, אבל כשכולם ניסו לחתור במרץ כדי להתחמק מהשיחים הקוצניים שבצדדים, אני שייטתי לי בשלווה במרכז הנחל.

במחשבה על העבד והאדון נתקלתי בשלב מאוחר יותר. במה כל אחד מהם חופשי ובמה הוא כבול? לכאורה, התשובה כאן חד- משמעית: העבד תלוי לחלוטין באדונו, ואינו חופשי. אני לא מתכוון לטעון שהשניים שווים, אבל שווה לחשוב על הנקודה הבאה: כל חייו היומיומיים של האדון מתבססים על העבודות שעושה העבד – הוא מכבס עבורו, מבשל, מנקה, מטפל וכיו”ב. אם העבד יהיה מושבת, או יברח, או ישוחרר, האדון יהיה בבעיה קשה: הוא לא מסוגל להסתדר בלי העבד, הוא לא יודע לעשות את הדברים הללו. לכן, במובן מסוים, האדון מחזיק את העבד כי הוא תלוי בו, האדון – בעבד. האדון אינו עצמאי במובן של אדם הדואג לעצמו בעצמו. אמנם העבד אינו בן- חורין, והוא תלוי באדונו ברוב ההיבטים של חייו, אבל לא ניתן להגיד עליו שהוא תלוי באדם אחר באותו האופן שבו אדונו תלוי בו. בנוסף, ידיו אולי מלאות עבודה, אך כמו חסר- המשוטים, גם הוא חופשי ממחשבות על מה עליו לעשות (וכל מי שעבד פעם בעבודה מכאנית אחרי שעבד בעבודה מאתגרת מנטאלית מכיר את סוג החופש הזה).

ובכן, מה אנחנו מסיקים על שאלת החופש מהעיון הקצרצר בארבעת השטים? ראשית, בעיניי המושג חופש אינו מושג מוחלט – הוא מתייחס לדבר-מה ספציפי, כך שיש תמיד לשאול: “חופשי ממה?” או “חופשי למה?”. בעל המשוטים חופשי מדברים מסוימים (הזרם) אך הוא משלם על חופש זה במחיר של המאמץ המנטלי והפיזי לקבוע את גורלו (ואני לא דן כרגע בשאלה האם זה בכלל יעלה בידו); חסר המשוטים חופשי מאותו מאמץ, אך הוא נתון לכיווני הזרם; האדון אינו חייב דין וחשבון לאיש, אך הוא תלוי באחרים שיעבדו עבורו; ואילו העבד אינו בן- חורין, אך הוא אינו מתבסס על איש שיעשה עבורו. אני חושב שהחיפוש שלנו אחר חופש נע בין הסוגים השונים הללו, ואולי אנחנו נבדלים זה מזה במינונים, בנטייה שלנו לכיוון סוגים שונים של חופש. אני בוחן את עצמי: לאיזה מסוגי החופש אני חותר, מהו האיזון שאני מחפש? ולסיום, בנוגע לחסר- המשוטים תמיד מרחפת השאלה: האם עלינו לקבל בהשלמה כל דבר, או שיש דברים שראוי לשנות? שאלה זו ניתן גם לשאול מהכיוון השני: האם כל דבר ניתן לשנות או, שיש דברים שעלינו לקבל? בהקשר זה אזכיר את “תפילת השלווה”, שמבטאת את החיפוש אחר המצפן הנוגע לשאלות אלו:

“אלי, תן לי את האומץ לשנות את מה שאני יכול לשנות, את השלווה לקבל את מה שאיני יכול לשנות, ואת החוכמה להבחין ביניהם.”

ב. זיכרון וחירות – האם הם משלימים או סותרים?

בלוח השני העברי, הדרך מהחירות לעצמאות עוברת דרך הזיכרון. לפחות חלק מהרצף הזה אינו מקרי: מדינת ישראל החליטה לציין את יום הזיכרון ואת יום העצמאות בזה אחר זה, כדי לסמן שבזכות אותם נופלים אנו חוגגים עצמאות, וכדי להזכיר לנו את המחיר שלה. גם בליל הסדר אנו מוצאים מסר דומה: “והגדת לבנך” ו”בכל דור ודור” מכיוון שזיכרון העבר שלנו הוא המפתח לחירותנו. להלן אבקש לבחון את הקשר בין זיכרון לבין חירות קולקטיבית, ובינו לבין חירות אישית.

כמו שציינתי לעיל, הקשר בין זכרון לעצמאות, או לחירות קולקטיבית, מודגש בשלל דרכים, ואזכיר כדוגמא את נאומו של בן- גוריון בעצרת האו”ם בשנת 1947 ואת האגדה על מה שאמר נפוליאון לאחר שביקר במקרה בבית כנסת בתשעה באב – בשניהם נאמר כי עם שזוכר בדיוק מה קרה לו לפני אלפיים ושלושת-אלפים שנה, לא יימחה ולא יוותר בקלות.

אבל המושג חירות לא מתייחס רק למישור הלאומי, אלא גם למישור האישי. דומה שבתקופה הנוכחית אנו נוטים להתייחס בצורה פסיכולוגית-פנימית לרבות מהמצוות ומהמסורות, וזה במיוחד בולט בפסח: ביעור החמץ מתייחס ל”חמץ שבתוכי”, יציאת מצרים היא מ”מצרים הפרטית שלי”, וכן הלאה. ראשית, אם נבחן את השפעת הזיכרון הקולקטיבי על החירות האישית, ניתן לומר שהוא מגביל אותה: כאשר אנו זוכרים ומקדשים את העבר, כאשר אנו מצוּוים לזכור, להגיד לבנינו, לראות את עצמנו וגו’, במובנים מסוימים זה כובל אותנו אל העבר, אל מערכת מוגדרת של מחשבות ושל מעשים. כמובן שהדברים הללו מהווים חלק מהזהות שלנו, ומאוד יכול להיות שאנחנו נזקקים להם, ובכל זאת יש בכך (במיוחד כאשר שואפים למלא אחר כל הציפיות הללו) משום הגבלה משמעותית של החירות האישית.

שנית, נבחן בהקשר זה לא רק את הזיכרון הקולקטיבי, אלא גם את הזיכרון האישי, שבעיני רבים הוא מרכיב מרכזי במי שאנחנו. לפעמים אנחנו מרגישים שזיכרון של חוויה כואבת, של אירוע מביך במיוחד, של אדם מסוים וכו’ מגביל אותנו, חוסם אותנו וכובל אותנו לעבר. לפעמים יכול לעלות בנו רצון עז למחוק את הזיכרון הזה כדי להיות חופשיים יותר (דוגמא טובה יש בסרט “שמש נצחית בראש צלול”). מצד שני, אולי לא הייתי רוצה למחוק דבר מזכרוני, כי זה מה שהופך אותי למי שאני, כולל ההתמודדות האמיצה עם הרגעים הלא נעימים בחיי. (ומצד שלישי, אם היתה קיימת אפשרות כזו, האם לא הייתי משתכנע לוותר על ההתמודדות האמיצה הזו במקרים מסוימים?…)

ושלישית, נבחן שאלה זו בהקשר של יום הזיכרון ושל אבל אישי. הזיכרון של קרוב אהוב שנפל מעמיד בפני האדם מתח קשה ביותר של זיכרון לעומת המשכיות: חלק מסוים בנו מתנגד בכל תוקפו לכך שהחיים יימשכו, במחשבות כגון “זה לא יכול להיות; החיטה לא יכולה לצמוח שוב, כי הרי זה לא אותו העמק.” אבל חלק אחר בנו בסופו של דבר דוחק בנו לקום ולהמשיך הלאה. אז לרוב אנשים מנסים לייצר לעצמם איזון שהם יכולים לחיות עמו: כיצד להמשיך לחיות את החיים, באופן שהזיכרון משולב בהם כמרכיב משמעותי. אבל לרוב המאבק והמתח הפנימיים הללו נמשכים לאורך כל שנות החיים.

לסיכום, רצף האירועים של חירות, זיכרון ועצמאות מעלה למודעות את המתחים הקיימים בין זיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי, חירות אישית וחירות קולקטיבית. כאדם שרואה את עצמו חלק ממשפחתו וחלק מעמו, ושברורה לו חשיבותו של העבר עבור ההווה ועבור העתיד, חשוב לי להמשיך את השרשרת ולהמשיך ולספר את הסיפור שלנו. ומאידך גיסא, ברור לי שההשתייכות הזו באה במחיר מסוים של החירות האישית שלי, ויש היבטים רבים של מסורת יהודית שאני בוחר שלא לקיים. הניגוד הזה יוצר מתח בריא, בעיניי, שגורם לי להמשיך ולבחון את הדברים, ושלאורו אני מוסיף לעצב את חיי ואת מידת וצורת השתייכותי למעגלים אלה.