בין מים למים

הוא הגיע אליה בשעת בוקר מוקדמת, יודע שלפניו עוד יום עמוס לכלוך של אנשים אחרים. הבוקר היה מסוג הבקרים שהשינה והערות לא לגמרי ניתקו זו מזו, ובדרך כלל התוצאה היא בליל מחשבות גבוהות ונישאות עד רום שמיים: החל ב'איך נוצר העולם?' ועד 'איך קרה שילד טוב ירושלים, שלמד בכל המוסדות הנחשבים, שסיים תואר בתוכנית מצטיינים, בסוף מוצא את עצמו כאן, בפתח הדלת הזאת?', ואיכשהו ברור לו ששתי השאלות קשורות, הוא רק לא ירד, עדיין, לעומק הסיבות.
כתמיד, הוא הקיש על הדלת מנגינה ידועה, אך כזו שנשארת פתוחה, ללא הסיומת הברורה. זה משחק שלו עם עצמו, מה יקרה כשהדלת תיפתח, כיצד היא תיענה למנגינה החסרה. הפעם, מי שניצבה בפתח, למרות השעה, נראתה כמו באמצע יומה – כל תנועותיה חדות וממוקדות מטרה. כמובן שהיא לא שמעה את המנגינה המבקשת השלמה. צלילי הבית מלאו קרקושי כלים וזמזומים של עוד הודעה.
הוא ניגש ישירות למלאכה. לפי הריח, ידע לאן לפנות. כנראה זאת העסוקה לא התפנתה לטפל בבעיה עד כה, אך כעת, לכל הדעות, הגיעו מים עד כלות. את רזי המקצוע הוא למד מדודו, דוד חנניה, שזה שנים רבות פותח סתימות, ועכשיו כשהוא עצמו נזקק לכסף, הדוד הכניס אותו בסוד הצינורות. הוא לימד אותו כל מה שהוא יודע על כיורים, צנרות, ניקוזים, וגם לא חסך ממנו את כל התיאוריות שפיתח על סוגי אנשים שפגש בבתים השונים. בפעם הראשונה שאמר לו דוד חנניה: 'יש מים עליונים ויש מים תחתונים', הוא לא הבין למה הוא התכוון וחשב שזה עוד אחד מהשיגעונות של הדוד. אבל אז לאט לאט זה חלחל. כמו שבכיור, התנהגות המים העליונים, אלו שנמצאים מעל פני השטח, מעידה על מצב המים התחתונים, אלו שבצינורות, כך גם אצלנו – הנפשות. כשלמעלה סתום, זה אומר שמשהו תקוע בפנים. ויכול להיות שהוא הצטבר שם כבר לאורך שנים, מבלי משים, אבל דפוסי התנהגות של בני אדם וכיורים – לעולם נחשפים. יום אחד זה כמו עולה בגרון, לא מוכן לרדת למטה, המים כבר לא מחזיקים…
רק אחרי שהראש שלו כבר נשק לצינור, היא התפנתה לשאול אותו אם הוא רוצה משהו קר לשתות. ולמרות שהיה שמח להפיג את צימאונו, העדיף לא לערבב בין הנוזלים, וסירב בכיווץ גבות ותזוזה פעוטה של הראש לצדדים. היא מצידה לא התעקשה וכבר המשיכה לטלפון הבא. בין טפטוף לסיבוב, הוא חכך בדעתו, אם היא באמת ככה, כזו עסוקה. לרגע תהה שמא היא מתחמקת. הוא אמנם כבר כמעט התרגל, אבל היא אולי מתביישת? שמישהו צריך להתעסק לה במים המלוכלכים ולפלש צינורות ישנים.
הוא כבר היה לקראת סיום, מנגב שאריות סביב לדלי, מחזיר למקומם גומיות ופקקים, כשהבחין לפתע שכבר כמה רגעים שקט שורר סביבו. הוא הרים את ראשו כדי להציץ בַּשתיקה, אך לא חישב מסלול נאמנה, ונפגע – פינת השיש בדרכו עמדה. החבטה הייתה די קלה, אך ראשו היה סחרחר, וכמו מבעד לערפל, לעיניו היא נגלתה, כמו עומדת מעליו וצופה, מרימה מחברת מהשיש ומנשבת על פניו רוח קלה. הוא רצה לבקש כוס מים אך כל מה שיצא מפיו היבש היה: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". יונה לא דיברה אבל מבטה הבין לליבו. הוא היה מבולבל, היא ניצבה שקטה. הוא מילמל: 'זה משהו שחשבתי עליו הבוקר' וליבו רגש, והיא ברכות השיבה: 'רוצה תה עם דבש?'.

רפרנסים:
חגיגה דף טו ע"א: "תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו: מאין ולאין בן זומא? – אמר לו: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד, שנאמר: ורוח אלהים מרחפת על פני המים – כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת. אמר להן רבי יהושע לתלמידיו: עדיין בן זומא מבחוץ".
חגיגה דף יד ע"ב: תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני'. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו'. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.