בית המדרש, כרעיון וכעיקרון תרבותי היסטורי, הוא הנושא שעמד במוקד סמינר הבוגרים האחרון של המדרשה. הסמינר הוקדש ללימוד על בית המדרש, על מקומו ועל תפקידו בהיסטוריה היהודית, ולמחשבה השקפתית על מקומו של בית המדרש שלנו בתוך שרשרת דורות הלומדים. Hingchardowblenre . הנחת היסוד של הסמינר הייתה שההיסטוריה היהודית מעוצבת ומונעת במידה רבה על ידי רעיונות ומעשים שנרקחים בבית המדרש, על ידי לימוד ופירוש מחודש של מקורות התרבות והאמונה היהודית, כניסיון בלתי פוסק לשאוב מבארות 'הימים ההם' ולתת להם הגשמה חיונית ומעשית 'בזמן הזה'.
חלק גדול מההשראה ליצירת סמינר הבוגרים הגיע מכתביו ושיריו של חיים נחמן ביאליק, גדול משוררי תחיית הרוח העברי של תחילת המאה העשרים, שהיטיב לראות את עומק הרעיון האדיר הזה. רעיון שהיה המסד לתרבות ולהיסטוריה היהודית משך אלפיים שנה:
"אומה משונה זו, ששמה ישראל, על אפם ועל חמתם של כל גלגולי המאורעות המתרגשים ובאים אליה יום-יום ושעה- שעה זה אלפים שנה לטורדה מעולמה ולעקור אותה מאווירה ומשרשי חייה… שעבדה את גופה ואת נפשה למלכות- הרוח שעבוד עולם… בגבולותיה של מלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קנייניה ומוסדותיה הלאומיים, שקיימוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית… בית-הספר הלאומי בכל יצירותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד בין העמים."[1]
רעיון בית המדרש בתרבות היהודית הגיע לשיאו בתקופת ביתהמדרש של יבנה, בו נארזה תוך כמה דורות היהדות לתוך תיק מסע על מנת שתוכל לשרוד במהלך שנות הנדודים הארוכות הצפויות לה. לידתו של המהפך באסון גדול, אך סופו בהצלת העם היהודי ועיצובו באופן הייחודי בו הוא מוכר כיום- עם שהוא רוח ללא גוף, המגדיר עצמו לא בקריטריונים גשמיים של טריטוריה ושלטון, אלא דרך גיניאולוגיה ספרותית ורעיונית. לשם קיום זה, נזקק העם היהודי למסורת המתקיימת ונשמרת מעבר למקום ולזמן, שהקשר והמחויבות כלפיה מתבססים על לימוד תורה באופן מתמיד מחד גיסא, ועל התחדשות והסתגלות מתמדת מאידך גיסא. זו הסיבה שההיסטוריה היהודית לא מחולקת לשנים ותאריכים, אלא לספרים ורעיונות: תקופת המקרא, שופטים, נביאים, בית ראשון, שני, זוגות, אמוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים וכו'. דור דור ודורשיו. ip information אין זו היסטוריה מספרית- גאומטרית- לינארית, אלא היסטוריה אידיאית, דיאלקטית ודיאלוגית. לא מנהיגים ולא מלחמות, לא הסכמים דיפלומטיים ולא מנגנונים ביורוקרטיים, "לֹא הַכּוֹת בְּאֶגְרֹף אֶת – יָדִי לִמַּדְתִּי", כי אם "לָשִׁיר שִׁיר יְיָ בַּתֵּבֵל נוֹלַדְתִּי" – לימוד תורה ופירוש דברה הנכון לאותה תקופה, הם המעצבים את פני הדור ואת ההיסטוריה- "כֹּה תָסֹל הָאֱמֶת מְסִלָּתָהּ בִּדְמָמָה".[2]
ביאליק, בשונה מאחרים בתקופתו, מבין לעומק את חומרת האסון שבנטישת בני דורו שוחרי ההשכלה את בית המדרש שבו גדלו והתחנכו ומבכה על כך בשיריו.[3] אין הוא אותו חילוני כופר הבועט וזורק את מסורת אבותיו- להפך- הוא חרד לגורלה ובדרכו שלו הוא נלחם לשמרה. החשש לקשר שלו למסורת היהודית משתלב בחשש לגורלו של העם כולו ולגורלה של היהדות. הוא מבין את גודל השעה ואת הסכנה הכרוכה בדבר, אך התהליך נראה בעיניו טבעי ובלתי נמנע: בית המדרש הישן, שהתאים לצורכי הקהילה הגלותית טרם האמנציפציה, כבר לאתואם את צרכי הדור החדש. את שירו 'על סף בית המדרש' (ששמו הושאל להיות כותרת הסמינר) הוא כותב ערב ט' באב, יום חורבן הבית. מתוך כאב רב הוא עוזב את בית המדרש הישן, החרב, אך בלבו שאיפה ליסודו מחדש בגרסה עדכנית, כזו שתתאם את רוח זמנו:
לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,
מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;
עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשֶׁר בִּלִּיתָ
בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.
וּבְרַפְּאִי אֶת- מִקְדַּשׁ יְיָ הֶהָרוּס–
אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי,
וְהָדַף הָאוֹר חֶשְׁכַת צִלּוֹ הַפָּרוּשׂ,
וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲדֹנָי;
וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,ּ
ייָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ– וַייָ לְעוֹלָם![4]
במידה רבה אני רואה בבית המדרש שלנו באלון את הגשמת שאיפתו וההיענות לקריאתו של ביאליק לנקות את הפיח מעל הכתלים, לפתוח את החלונות, להסיר את האבק מעל הספרים ולגדל שוב את לימוד התורה של כל בני העם, והפעם כאן- בארץ ישראל. הדורות האחרונים עברו תהפוכות גדולות והדור הזה, שלנו, מתמודד עם שאלות גדולות ועם חסך רוחני עמוק. אנחנו מחפשים לעצמנו תשובות על אסון השואה והלם התקומה, על מציאות של איום קיומי ומאבק מתמיד ושוחק, על אנטישמיות בלבוש חדש, ליברלי, ועל התבוללות של חלקים גדולים בעם, לא רק בניו יורק, אלא גם בתל אביב.
בית המדרש שלנו נותן תשובה לשתי דילמות גדולות עמן מתמודד הדור שלנו בשתי חזיתות: מצד אחד, מבחינת הקשר של העם למקורותיו, ההולך ומתרופף, נועד בית המדרש להוציא את הבלעדיות על ארון הספרים היהודי והפרשנות לתורה מידי הזרם האורתודוקסי. מן הצד השני, מבחינת הכנסת חיים חדשים ומילוי החלל הרוחני העמוק ממנו סובלת הציונות הכללית החילונית, יכול בית המדרש להחיות מחדש את התנועה הלאומית, בגוון ערכי-יהודי ייחודי, כפי שניסה ביאליק עצמו לעשות. רוצה לומר, בית המדרש יוכל להחיות את 'הזמן הזה' על ידי 'הימים ההם' ולשחרר את 'הימים ההם' על ידי 'הזמן הזה'- לחפור מחדש את הבארות שנסתמו מימי אבותינו.
הציונות, שמטרתה מעולם לא הסתכמה בבניית מדינה חזקה, מלכתחילה הכילה עומק רוחני ויומרות מוסריות כאלה, שרק המסורת היהודית יכולה לספק לתנועתה הלאומית. שורשי התנועה נטועים בבתי המדרש של הוגיה הדתיים והמשכילים כאחד: גרץ וקרוכמאל, קלישר ואלקלעי, הס ואחד העם, גורדון וקוק, כל שעשו היה לפרש את התורה לתקופתם לבני דורם, היינו, שיבה לארץ, לעבודה ולאדמה, תחיית התרבות הרוחנית היהודית ותיקון של העם והאדם. ואולם, התנועה שצמחה על בסיס ערכים מוסריים ומטרות חברתיות ותרבותיות כבירות אלה, נתדלדלה בימינו לכדי פרפראזות ריקות על שלום, ביטחון וצמיחה כלכלית. את התשובה לבור הרוחני הזה יכול בית המדרש שלנו לספק בכך שיחזיר לתמונה הישראלית את כל נפח התרבות והמסורת היהודית מיוחנן בן זכאי ועד אחד העם.
בית המדרש שלנו הוא אמנם אבן הראשה של המפעל הזה, אך עלינו המלאכה להמשיך לפתחו ולקדמו. הצעד הבא, כפי שאני רואה זאת, הוא הקמת מקום משלנו, בית מדרש עצמאי של תנועת הבוגרים בירושלים ובכל מקום אחר. בית מדרש שלא יכשיר חניכים, אלא ייתן מקום לכישרונותיהם ושאיפותיהם של בוגרי המדרשה. שם ידונו כל הנושאים שלדעתנו דורשים דיון. שם יהיה מקום לחברותות, לקבוצות ולקהילות, לאירועים ולערבי התרבות. שם יתקיים הלימוד ומשם יצא המעשה.
"רבותי, יש אגדה עתיקה בישראל, כי בימות הגאולה עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה להיעקר, הם וחוליות אדמתם עמם, ולבא לארץ ישראל… בית-המדרש לתורה ולחכמה… יהיה משונה הרבה גם בחומר הבניין וגם בתוכנו ובצורתו מבתי-המדרש הישנים. אבל, רבותי, בתוך תלי החרבות של הבתים הקדושים ההם עוד יש הרבה אבנים שלמות, אבני גזית, שיכולות לשמש אבני שתיה ואבני יסוד לבניננו החדש. אל נא ימאסו הבונים באבנים האלה… מי יתן ולא תשכחנה האבנים האלה! מי יתן וידענו להרים את החכמה ואת המדע, אשר יצאו מן הבית הזה, אל אותו הגובה המוסרי, שהרים אליו עמנו את תורתו."[5]
[1.חנ"ב, 'לפתיחת האוניברסיטה העברית', תרפ"ה]
[2.הציטוטים מתוך חנ"ב, 'על סף בית המדרש', תרנ"ד.]
[3.למשל ב-'על סף בית המדרש' וב-'לבדי'.]
[4.חנ"ב, 'על סף בית המדרש', תרנ"ד.]
[5.חנ"ב, 'לפתיחת האוניברסיטה העברית', תרפ"ה.]
