המחשבה על בית מדרש הורים נולדה מתוך מפגש בין שתי מחשבות מרכזיות שאותן אציג במאמר זה, ומתוך רצון "להוציא את בית הספר מגדרו", או במילים אחרות: להכיר בכוחו של המרחב הבלתי פורמאלי של בית הספר – – בית מדרש והקהילה – להשלים תהליכים חינוכיים ולייצר את תנאי הסביבה המיטביים עבורם.
הדיכוטומיה הקלאסית וגבולותיה
בבסיס היוזמה קיים רצון לגשת מחדש לסוגיות מרכזיות בחינוך היהודי: איך ניטע בבני הדור הבא את הזהות היהודית כזהות משמעותית? איך נעניק להם רצון וכושר השתתפות ברציפותו כמו גם בהתחדשותו של העם היהודי במציאות המשתנה?
לתחושתינו, כאשר שאלות כמו אלה נידונות במסגרת מערכת החינוך הממלכתית ובמקבילתה הממלכתית-דתית, הן מקבלות לכל היותר מענה חלקי. יתכן והדבר נובע מכך שלכל מערכת יש גבול לפתרונות שבידה להציע מבלי שתכפור בהגדרתה. מהצד הממלכתי, למשל, הגבול מבקש להגן מפני "הדתה" ועל כן יהדוף תכנים העוסקים באלוהים או בתוקפם המחייב של מצוות התורה. כך גם מהצד הממלכתי-דתי, שמתוך חשש מערעור על תוקפו של סדר היום הדתי, יתלה את מכלול הערכים הנדרשים מתלמידיו, בתורה מסיני.
הגבולות הללו מייצרים שטחי הפקר חינוכיים כמו, למשל, היעדר חשיפה למסורת התפילה, בחינוך הממלכתי, או לחלוטין צמצום פתיחת המחשבה ו/או החקירה הרוחנית ל"ארבע אמות של הלכה", בחינוך הממלכתי-דתי. כמו כן, הקושי להיפתח למרחבים חדשים, אף הוא תולדה של החשש של שתי מערכות, הממלכתית והממלכתית-דתית, מטשטוש הגבולות המבחינים בין המערכת האחת לבין השנייה, זו שלעיתים רבות היא מוגדרת ביחס אליה, ולהסתכן באבדן זהות.
בית מדרש כזירת ריפוי
בית המדרש הוא מרחב שמאפשר העמקה בטוחה ברעיונות חדשים – ללא תחושות האיום שפורטו לעיל. בבית המדרש, המחלוקות והיעדר ההסכמות הן חלק מרכזי מיעדי כל מפגש ולא, חלילה, מרכיבים בעיתיים שיש להיפטר מהם. בית המדרש היהודי, הסדנה העתיקה להתחדשות הרעיונות היהודיים, מבקש לרענן שוב ושוב את נקודות המבט של כלל השותפות והשותפים בו על מה שכל כך מוכר לנו, ולא פחות מכך – להרחיב את הקשב ואת הסקרנות שלנו כלפי רעיונות שעד כה נתפסו בעינינו כרעיונות זרים ואולי אף מסוכנים. המוזמנות והמוזמנים להתכנס לבית המדרש הם אלו הסקרנים, המוכנים להשהות את הנחותיהם האוטומטיות, לטובת יצירה משותפת, ובמקרה שלנו – למען העמקה בסוגיות מרכזיות בחינוך יהודי בימינו.
לעומת נושאים חינוכיים שונים, שעליהם אמון צוות בית הספר, הרי שסוגיית החינוך היהודי, שהיא סוגיה מפלגת בחברה הישראלית, זקוקה לשותפות אמיצה גם של קהילת ההורים, ולכל הפחות לתמיכתה הפעילה, שנדיבות ותעוזה הן חלק ממנה. מאחר ומערכת היחסים בין הורים לבין בית הספר, לפחות בבית הספר היסודי, עלולה לא פעם לקבל צורה של יחסי לקוח וספק שירות, בית המדרש מבקש לשנות זאת, על ידי מעורבות ושותפות ברעיונות ובערכים הבסיסיים שינחו את בית הספר.
מה בין ההורים לצוות בית הספר
התערבות של הורים בתפקוד בית הספר היא עובדה קיימת. הורים מתערבים כי אכפת להם, כי הם רוצים להעניק מנסיונם לפתרון אתגרי בית הספר. דבר זה אף התעצם בימינו עם הפיכת מערכת בית הספר לשקופה יותר מבעבר. עם זאת, להתערבות של הורים יש גם פוטנציאל הרסני. התערבות לא מוקפדת, כזו המבטאת חוסר אמון במערכת, עלולה לטפח מתח בין ההורים לבין בית הספר, או בין ההורים להורים שחושבים אחרת. לעומת התערבות, בכוחה של מעורבות של הורים להשלים את המעשה החינוכי.
מרחב בית המדרש מחדד את האבחנה בין שתי הצורות. ראשית; בגלל שהוא מזמין את ההורים לבוא לידי ביטוי בעניינים השונים הנוגעים לחינוך, בסוגיות קונקרטיות ורעיוניות, מתוך כוונה להתעשר מקולות ההורים ולהפוך אותם לחלק משיקול הדעת החינוכי של צוות בית הספר. בנוסף לכך, האקלים הבית מדרשי מנטרל את הנוקשות, הנחרצות ולפעמים את העקשנות של הדעות הרגילות להישמע בצורה כוחנית, שוללת, מרימת קול או צורות מזיקות אחרות.
שנית; בית המדרש, לצד היותו מרחב שמאפשר ביטוי ומחייב הקשבה, תוחם את גבולות השיחה אל המרחב הרעיוני, ומשאיר את המרחב המעשי של קבלת ההחלטות ברשות הצוות החינוכי. בצורה הזו משתמרת סמכותו של הצוות החינוכי של בית הספר, וכך במקום להתערער מקולות ההורים, הוא יכול להיבנות מהם ולקבל החלטות נכונות ומדויקות יותר לבית הספר ולתלמידיו. לא פחות חשוב מכך: האמון שיווצר בקרב הורים המשוחחים על גבי מצע השיח הבית מדרשי, לבטח ישפר את שיתוף הפעולה סביב המעשה החינוכי, ביניהם וביניהם לבין צוות בית הספר, כמו גם את השפה שבה יתווכו החלטות שונות שיקבל צוות בית הספר.
המימרה הקלאסית, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן – והלכה כבית הלל" (עירובין יג, ב), מוצגת בדרך כלל כביטוי למקומה הנכבד של המחלוקת במסורת היהודית, כמו גם לתיקוף העמדה הפלורליסטית שלפיה האמת עשויה להישמע מפי קולות שונים, לעיתים סותרים. לעינינו נבקש לקרוא את המימרה לפי סדר ההתפתחות שלה: קודם לפסיקת ההלכה ניתנת ההכרה באמיתות המצויות בעמדות השונות.
במילים אחרות: הפרוצדורה לקביעת הלכה נפתחת בהכרה בסך האמיתות שהתכנסו לדיון, ורק לאחר מכן נקבעת ההלכה, קביעה שלא מבקשת לייצג את האמת אלא לקבוע הלכה ותו לא. הקריאה הזו חושפות שכבת עומק ביחסים המשלימים שבין רוחב המחשבה האינסופי לבין הקונקרטיות של עולם המעשה, או אולי בין אגדה להלכה. כמה נחמה והקלה יש בידיעה ששני אלו לא מתחרים על אותו מרחב, ואדרבה – התפקידים השונים של האגדה וההלכה משלימים זה את זה ואף מגבירים את האמון והחוסן של כל אחד מהם בתפקידו.
שלישית; מעל לכל: בכוחו של בית מדרש – על ההיכרות, השיחה והאמון המתקיימים בו – לייצר את אותה הדדיות שכל כך חסרה ביחסי הלקוחות שמאפיינים חלק מהיחסים בחיינו ולעיתים, כאמור, גם ביחסי ההורים עם צוות בית הספר. במערכת יחסים שכזו אין סבלנות, אין ללקוח חובות אלא רק זכויות, ואין בה שאיפה להדדיות ולמאמץ משותף. מערכת יחסים מבוססת בית מדרש, לעומת זאת, מייצרת מערכת יחסים הדדית ודינמית שהופכת את ההורים מלקוחות לשותפים, אולי אף לקהילה. כך, למשל, הקצב המעמיק, הלא נחפז, שמאפיין את צורת הלמידה המשותפת בבית המדרש, מפתח אורך רוח ביחס לתהליכי חשיבה, כמו גם נכונות להשקעה לאורך זמן וסבלנות עד להבשלת פירות המאמץ.
הזמנה לגדילה דו-כיוונית
שתי משאלות, לעיתים סותרות, מלוות אותנו בחינוך ילדינו: האחת היא שתהיה להם הרפתקה פורצת גבולות, והשנייה היא שלא ילכו לאיבוד וחלילה יפגעו. קיים מתח עדין בין הרצון שלנו לספק להם תשובות סדורות אודות העולם, לבין הרצון שלנו לעודד אותם לחשיבה עצמאית וביקורתית. תשובות בהירות לשאלות קיומיות יכולות להיות ערובה לתפיסת עולם סדורה, לביטחון ואולי אפילו למשמעת, ואכן עד לגיל מסוים פונים ילדים למבוגרים בציפייה לקבל מהם את כל אלו.
לעומת זאת, תנאי לפיתוח סקרנות, חקירה, מורכבות, יצירתיות ורוחניות הוא איפשור שאלות שנשארות פתוחות. השאלות הללו, לא רק שהן מביאות לידי למידה עמוקה יותר, אלא הן גם יכולות לשמש נקודת חיבור איתנה בין ילדות וילדים המוטרדים מאותן שאלות. לצד הרצון לטעת נורמות מסורתיות, הכרחי לאפשר ממד סקרני ונטול תשובות בחיי הילדים, כדי לאפשר לנורמות להתמלא לימים במשמעות אישית. כשם שאנחנו רוצות ורוצים שהילדים שלנו ירגישו מוגנים על ידי הסדר הטוב, אנחנו רוצים שהניצוץ בעיניהם יפגוש עיניים סקרניות, ולא חלילה עיניים יבשות ומייבשות, כאלו שקבלו תשובות לכל ושכחו כיצד לשאול.
בית מדרש במיטבו יעיר אצל ההורים והמורים את השאלות שהטרידו ואולי עדיין מטרידות את כולנו, ישיב לעינינו את הסקרנות ואת הספקנות, את האמפתיה ואת הברק, ואלו בתורם יציתו אור בעיני ילדינו וילמדו אותם בדרך הטובה מכל, שלמידה ושאלות הם עניין גם לילדים גדולים…
בסופו של דבר חינוך, לפי הרב סולובייצ'יק ע"ה, הוא פסגת היצירה של הקהילה. הוא קורא לה קהילת ההוראה, ומתאר כיצד הקהילה, על ידי סיפורים וזכרונות מעניקה לילדיה משמעות בתוך הזמן; המוסדות הרוחניים שהקהילה מחזיקה, כמו בית הכנסת, טקסי החיים וגם בית המדרש – מבקשים לחצות את הגשר בין העבר להווה ובין ההווה לעתיד – ביחד. פרופ' אליעזר שביד מתאר כיצד הקהילה מעניקה ליחיד מסגרת של משמעות גם בתוך המרחב; הקהילה, בהיותה יחידת קיום גדולה מהמשפחה אך קטנה מהחברה כולה, ערבה לגדילתו של האדם, כבן משפחה וכאזרח גם יחד; הקהילה דורשת מהיחיד את החובה המוסרית מחד ואת היחס האישי מאידך, ומזמינה אותו להשמיע את מיטב אנושיותו.
הרעיון אודות בית המדרש להורים מבקש להשיב אל הסביבה החינוכית את האיכות של הקהילה. בית המדרש בעבור הקהילה, הוא גם המקום שבו היא חושבת על עצמה ועל תכניה החינוכיים, אבל גם המקום שבו היא יכולה להתהוות.
לעת עתה, בירושלים הנבנית, המרקם הקהילתי העירוני עוד מצוי בבנייה ועוד לא קמו הרבה מוסדות חינוך על ידי קהילות. גודלה של העיר הביא לידי הקמת מערכת מפוארת למדי שנותנת מענה מקצועי אך דמוגרפי. אולי עוד חזון למועד, אבל לעת עתה לפנינו אתגר מרתק ומרגש במיוחד – לסייע לבתי הספר לייסד קהילות.
לפוסט הזה יש תגובה אחת
מעולה