מחשבות על ההצטרפות לעם היהודי בימינו
חבריי וחברותיי בוגרי ובוגרות המדרשה,
בשנים האחרונות, בזמן שלמדתי ולימדתי במדרשה, עסקתי במקביל בגיבוש עמדתי בשאלת הגיור (או ההצטרפות לעם היהודי), באופן שיהלום את תמונת היהדות כפי שאני מבין אותה מתוך בית המדרש שלנו. השבוע יצא לאור במסגרת מכון המחקר מציל"ה נייר העמדה המתאר זאת באופן מקיף, ואני שמח לחלוק איתכם את עיקרי הדברים ולהפנות אתכם ולהפנות אתכם לנייר המלא. השאלה 'כיצד מצטרפים לעם היהודי' נגזרת מהשאלות 'מהי יהדות' ו'מהו יהודי'. מתוך כך, על אמונה בשלושה דברים הנייר עומד: שליהדות תמיד היו ותמיד יהיו פנים רבות; שהזהות היהודית החילונית־מורשתית היא בעלת חשיבות בעבר, בהווה ובעתיד היהודי; ושמוטלת על כולנו האחריות לשימור הלכידות בעם היהודי, אך לא באמצעות כפיית דרך אחת וויתור על הפנים הרבות.נייר עמדה זה מבקש להרחיב את יריעת הדיון בשאלת ההצטרפות לעם היהודי, ובמילים אחרות: בשיח הגיור במובנו הרחב ביותר. בבסיסו מובאת הטענה שמדינת ישראל, כמדינת העם היהודי כולו, אינה יכולה להפקיד את מפתחות שערי הכניסה לעם היהודי בידי זרם אחד בלבד, היהדות האורתודוקסית, ולהדיר ממנה חלקים גדולים מהעם. מאז ומתמיד, כל זרם וכל קהילה קבעו אמות מידה לקבלת מצטרפים לשורותיהם וגם היום המדינה מכירה, לצורך שבות ומרשם האוכלוסין, במתגיירים שהתגיירו בחוץ לארץ במסגרת קהילות מוכרות מכל הזרמים. לנוכח ההבנה שחלק ניכר מהשיח הציבורי וחלק מהמצב החוקי מתנהלים עדיין מתוך תפיסה של מונופול של זרם אחד, נייר עמדה זה מציע מסגרת רעיונית חלופית, כמו גם צעדים מעשיים הנגזרים ממנה.
הדיון הציבורי על שאלת ההצטרפות לעם היהודי מתנהל כיום בשני מישורי שיח: שיח הזהות הרעיוני שהתקיים מאז ומתמיד, והשיח המשפטי־פוליטי שהתעצם עם הקמת מדינת ישראל. לאחרון יש השלכות חוקיות הנוגעות למעמד ולזכויות האזרחיות במדינת ישראל והוא תופס כיום את עיקר השיח הציבורי בשאלת ההצטרפות לעם היהודי. מישור הזהות הרעיוני, שבו התנהל כל השנים שיח זה, נדחק לשוליים. נייר עמדה זה מבקש להבחין בין שני מרחבי השיח, ולקרוא למשתתפים בדיון זה לעבור אל שדה הזהות, תוך צמצום העיסוק במישור הפוליטי למינימום ההכרחי. רוב ההמלצות הקשורות למישור הפוליטי הן בבחינת 'אל תעשה' – צמצום מעורבותה של המדינה; ומטרתן היא 'עשה' – לפנות מקום רחב יותר לשיח הזהות ולקדם אותו.
מבחינה מעשית, נייר זה מציע שמדינת ישראל תצמצם את מעורבותה בהכרעות של זהות המצויות במחלוקת עמוקה בעם היהודי, ובפרט שתימנע ממתן בלעדיות לקבוצה זו או אחרת בהגדרת 'מיהו יהודי'. כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, היא אינה יכולה לנקוט גישה מצמצמת ומדירה בשאלות אלה. ואולם, מכיוון שצפוי כי קבוצות שמרניות חשובות לא תשלמנה עם גישה מרחיבה, הפתרון הראוי הוא צמצום כוחה של המדינה בהכרעות אלה עד למינימום ההכרחי. המדינה, כריבון, מחויבת להביע עמדה בשורה של סוגיות אזרחיות ספציפיות – הגירה, מרשם אוכלוסין, מימון מוסדות ועוד – אך עליה להיצמד ככל האפשר לרובד הענייני והמעשי של הסוגיה העומדת לפתחה מבלי לבטא בה הכרעות של זהות.
המשמעות המרכזית היא ששאלת ההכרה במצטרפים תשוב מהממסד הריכוזי (המדיר כיום קבוצות גדולות) אל הקהילות, הזרמים והפרטים בעם. חשוב לציין כי בתחומים רבים, זה המצב בפועל: מתגייר בקהילה מוכרת בחוץ לארץ (בכל אחד מהזרמים הדתיים) הוא 'זכאי שבות'; אם יעלה לארץ, הוא יירשם במרשם האוכלוסין כיהודי בלאומו ובדתו. הוא יהיה זכאי לקבורה אזרחית לפי חוק ולזכויות אחרות, ויש להניח שיתקבל בזרועות פתוחות בקהילות המשתייכות לזרם שגייר אותו. הפער המרכזי שיחוש מבחינת החוק הוא בתחום הנישואין, שכיום אפשריים רק 'כדת משה וישראל'. כפי שניתן לראות, בתחומים רבים המדינה כבר צמצמה את הבלעדיות האורתודוקסית, אך חסרה עדיין מסגרת מושגית ורעיונית ההולמת את המצב המתהווה, ומסגרת כזו מוצעת בנייר זה.
כאשר השיח עובר להתנהל במישור הזהות, מתבהר שהוויכוח על דרכי ההצטרפות לעם הוא רק ביטוי אחד של פולמוס רחב יותר על מהות היהדות, פולמוס המלווה את עם ישראל מראשיתו וייתכן שיימשך עד אחרית הימים. עומק המחלוקות מחייב למצוא דרך להתנהל במציאות זו של ריבוי השקפות ואורחות חיים. נייר עמדה זה מבקש לרכך את השפה הדיכוטומית הנהוגה כיום בשאלות אלה, ומציע לראות בעם היהודי על שלל גווניו 'בית משותף', שבו מתקיימות ביחסי שכנות, זו לצד זו, תפיסות שונות ב'דירות' השותפות באותו בית. כל 'דירה' יכולה לקלוט אליה מצטרפים בהתאם לקריטריונים שהיא מגדירה, מבלי לכפות עצמה על דירה אחרת. השמרניות לא תכפינה את תנאיהן על הליברליות, ולהפך. מידת הקִרבה ויחסי הגומלין ו'יחסי השכנות' בין ה'דירות' יהיו דינמיים ומשתנים, ותקוותנו היא כי יחוזקו המגמות המאפשרות לכידות והכלה.
כחלק מהשבת המבט אל הקהילות והזרמים הרעיוניים בעם היהודי, מציע נייר זה אפשרות חדשה־ישנה שצמחה מתוך ההשכלה, הלאומיות והמפעל הציוני: זהות יהודית חילונית־מורשתית. זהות זו, השואבת מהמורשת היהודית, היא לאומית־תרבותית ואיננה הלכתית. היא מבוססת היטב בעבר היהודי והיה לה תפקיד מפתח במפעל הציוני. היא ניתנת להנחלה ולקיום טבעי במדינת ישראל של היום ומהווה חיבור משמעותי ליהדות לקבוצות בחברה שאינן מעוניינות במרכיבים הדתיים שלה, ובכך תורמת מרכיב חשוב ללכידות הקולקטיב כולו. לפיכך, טוב יעשו המחזיקים בזהות זו אם יפעלו להנחלתה ולביסוסה, ועל גבי תשתית זו יפעלו ליצירת אפשרות של 'גיור חילוני־מורשתי': הליך שבסופו ייחשבו 'המצטרפים' לציבור החילוני־מורשתי – כאלה שאינם יהודים הלכתית אך תודעתם היא של יהודים כזהות בלעדית או ראשית – כמי שהצטרפו לעם היהודי. ראייתם ככאלה תתבטא בכל מישורי החיים החברתיים והקהילתיים. הצעה זו פונה בראש ובראשונה לחילונים המורשתיים, אך רלוונטית גם למעגלים רחבים יותר הרואים בזהות היהודית לגווניה בסיס ללכידות הקולקטיב.
נייר זה טומן בחובו אתגר ללכידות העם, כמו גם הזדמנויות. הדיון מעוגן בשני עקרונות מנחים, שביניהם יש לאזן: אחריות משותפת ללכידות העם, וההכרה בריבוי ההשקפות והקולות הקיימים. האחריות המשותפת ללכידות העם תתבטא בשאיפה לבחירה באפיק הצטרפות בעל ההכרה הרחבה ביותר ממרבית הקבוצות בעם היהודי; ההכרה בריבוי הקולות וההשקפות תתבטא בשאיפה להלימה בין דרך ההצטרפות של המתגייר לבין אורח חיי הקהילה הקולטת אותו. אמנם, אשליית ההכרה בידי כלל העם התנפצה כאשר דיינים חרדים סירבו להכיר אף בגיורים של רבנים ציונים־דתיים (למשל במשבר הגיור 2008–2010), אך נראה שגיורים הלכתיים מסוימים יכולים בכל זאת להעניק הכרה של מרבית העם במתגיירים. נדמה כי הפערים בין חלק מהקבוצות קטנים מכפי שנראה, אך מועצמים בשל מאבקים אידיאולוגיים ופוליטיים. טוב יהיה אם כל הקבוצות תחתורנה לפתרונות מוסכמים, ולגיור הלכתי נגיש ומכיל יש תפקיד חשוב בכך. בכל מקרה, אין להסיק חלילה מהשאיפה ללכידות העם, לגיטימציה לשימוש בכוח המדינה להעדפת עמדה יהודית אחת על פני אחרות.
לבסוף, ההצעה המובאת כאן בנוגע לזהות החילונית־מורשתית תקֵפה בתנאים שיצרה הציונות במדינת ישראל, ועל כן היא איננה מופנית ליהדות התפוצות כקהל יעד עיקרי. יחד עם זאת, הטענה הנוספת המובאת בנייר, בדבר חשיבות ההסכמה הרחבה בעם היהודי בנוגע להצטרפות אליו, לצד מתן כבוד כלפי זהותה הייחודית של כל קהילה יהודית – רלוונטית גם ביחס ליהדות התפוצות, כמו גם הקריאה לנהל את השיח במישור הזהות ולא במישור המשפטי.
אשמח שתחלקו איתי את מחשבותיכם/ן בנושא, וגם שתחלקו עליי ו/או על הנחות היסוד, על המסקנות ועל הטיעונים בנייר. שלכם, רגב בן דוד (אלול ב').
לפוסט הזה יש 3 תגובות
היי רגב,
לא קראתי את נייר העמדה המלא, תודה על ההנגשה אלינו לכאן. אקרא את ההתייחסות שלך לנושא בהמשך, אבל מה שהצגת כאן כ"אתגר ללכידות העם", עשוי להיות אתגר לא קטן וראשיתו של פיצול משמעותי. העברת הגיור לקהילות עשוי לייצר בעיות הלכתיות לא קטנות עבור רבים בכל הנוגע לנישואים וליהדות הילדים. אמנם זה נראה לנו כמו אבסורד, הרי קהילות הגולה גיירו בעצמן, אבל לאחר 70 שנות גיור ממוסד מורכב לשוב לזה.
אני כותבת את זה כאן כי הרעיון שאתה מציג אמנם נראה לי כדבר האידיאלי, אבל אותי סוג הגיור לא יעצור מנישואין לאדם זה או אחר בעוד ישנם רבים שזה כן גורם מכריע עבורם.
על כל פנים אקרא את ההתייחסות שאני מתארת לעצמי שקיימת בנייר העמדה. תודה לך על ההתעסקות בנושא החשוב הזה.
היי הילי, תודה רבה על התגובה וסליחה על העיכוב בתשובה.
הדבר שעליו את מצביעה הוא אכן אתגר מאוד משמעותי, שאסור להקל בו ראש. לכן הקדשנו בנייר תשובה לכך, בתוך חלק שלם שעוסק בטענות־נגד שמצריכות בעינינו התייחסות. אני מעתיק לכאן את מה שכתבנו שם בעניין זה (רק בלי הערות השוליים כי זה בכלל יכביד), ומזמין המשך דיון על הנימוקים שניתן להעלות לכאן ולכאן:
"טענה שכיחה נוספת המצדדת בהמשך שימור סמכות ריכוזית ביד המדינה, היא החשש מפיצול העם, כלומר, ממצב שבו קבוצות אורתודוקסיות תתבדלנה ולא תהיינה מוכנות להינשא עם קבוצות אחרות, מחשש לאי-הקפדה על גיור כהלכה ועל גירושין כהלכה (חשש לממזרים).
טענה זו אכן כבדת משקל. התפתחות כזאת בהחלט אפשרית ומסוכנת, ונדמה כי על כל הצדדים מוטלת האחריות המשותפת לחתור ללכידות ולהימנע מפיצול. אלא שאיני סבור שהמונופול הדתי הקיים היום בתחום המעמד האישי (נישואין וגירושין) תורם ללכידות העם. ראשית, המגבלות החוקיות כיום אינן מונעות מהמעוניינים בכך לחיות בזוגיות כרצונם, לחיות ביחד ללא נישואין ואף לקבל הכרה כידועים בציבור או להינשא בנישואין אזרחיים בחו"ל [77]; שנית, אין זה ראוי שדווקא במדינת ישראל יימנע מיהודים להינשא בטקס יהודי ההולם את השקפת עולמם [78]; שלישית, ויתור על אשליית כפיית הלכידות באמצעים מדינתיים תאפשר למנהיגי הציבור (ההלכתי ובכלל) להתמקד בפיתוח פתרונות הלכתיים, חברתיים ואחרים לאתגר הלכידות. פתרונות הלכתיים כאלה כבר מוצעים בשנים האחרונות, הם ניתנים למימוש וטוב שהמאמצים יופנו אליהם במקום למאבק באמצעות מנגנון הכפייה המדינתי [79]. לנגד עיני המנהיגות יכולים לעמוד דברי המשנה והתלמוד על יחסי בית הלל ובית שמאי, שאף לנוכח מחלוקות מפורשות בעניין איסור אשת איש הקפידו שלא להקים מחיצה בלתי עבירה ביניהם [80]; רביעית, הגורמים השמרניים ממילא מנהלים כיום רשימות יוחסין פרטיות ואף ממסדיות (כפי שפורסם לגבי הרבנות הראשית ולגבי המשרד לשירותי דת)[81], כך שלא ברור מה עוד נותר למימוש מאיום זה. קיים כשל מובנה בגישת 'הלכידות הכפויה' בכך שהיא מחויבת לקבל את הסטנדרטים של הקבוצה הקיצונית ביותר בכל זמן נתון, כי היא זו שמאיימת בהיבדלות אם עמדתה לא תתקבל; לבסוף, יש להכיר בכך שכבר כיום ישנם מאות אלפי ישראלים שאינם מוכרים כיהודים לפי ההלכה ומתערים בחברה היהודית-ישראלית ('חסרי הדת' והמתגיירים בזרמים הלא-אורתודוקסיים), וכן להכיר בכך שהטבע החברתי ככלל, והמציאות הישראלית בפרט, מביאים ממילא לכך שרובן המכריע של מערכות היחסים הזוגיות בא מקרב אותה קבוצת אוכלוסייה.[82]
לסיכום, האחריות ללכידות העם נמצאת בידי העם; לא ניתן ולא ראוי לכפות אותה באמצעות המדינה. לצערנו, פעמים רבות ניסיונות כפייה כאלה משיגים את התוצאות ההפוכות ומגבירים ניכור ויריבות בעם [83]. בהקשר זה ראוי להזכיר כי הועלו מספר טעמים הלכתיים ואידיאולוגיים דווקא מצד שומרי מצוות כנגד המצב של מונופול דתי על נישואין וגירושין ובכלל. בין היתר נטען שכפיית קידושין כדת משה וישראל על זוגות שאינם שומרי הלכה, דווקא מובילה לריבוי ממזרים ועגונות; שעצם הכפייה מרתיעה ומרחיקה מהמסורת ומהדת; שהיעדר נישואין אזרחיים מוביל ל'מתגיירים לשם דבר' וללחץ על בתי הדין לגיור; שכפיית נישואין כדת משה וישראל אינה הכרחית מכיוון ששומרי מצוות ממילא יבדקו זהותם של אלה שהם נישאים להם, ועל כן ניתן להסתפק בכך שיתקיימו התנאים לבדיקה כזו (לדוגמה שקיפות ברישום); ועוד.[84]"
שלום רגב,
ראשית, כמובן שאקרא את נייר העמדה במלואו כדי שבמקרה ותהיה בהדלקת נרות, או בהזדמנות אחרת, אני יוכל לשמוע ממך יותר על הרעיונות והאנשים שאיתם נפגשת בזמן כתיבת נייר העמדה.
בכל מקרה הרעיון שלך של דירה שותפים בבניין, מעלה לי שני דימויים האם יהיה מדובר בבניין כמו בצפון תל אביב, בניין שבו אף אחד לא מכיר את השכן אפילו בדירה ממול, או שמדובר בדירות בבניין של גרעין של דרור-ישראל, כלומר דירות שהם חלק מקומונה.
אני מסכים איתך לחלוטין שהכפייה של המדינה היא אשלייה, ושכוח מדינתי רק משחית את המערכת ולא מוביל לשום פתרון אלא רק להעמקה של פערים ולניכור, מצד שני, לא כל כך ברור לי איך אפשר בכלל לדבר על סטנדרטים של קהילה מורשתית חילונית, או על קבלה לקהילה הזאת. לא מדובר בסיירת, ואין מסלול גיבוש, מצד שני מסלול הגיבוש של האורתודוקסיה לא עומד במבחן המציאות וכבר מתחילים בירורי יהדות באופן סיטונאי.
אחד משופטי העליון כבר אמר שיהדות זה מועדון, כלומר רק חברי המועדון יכולים להכניס מישהו, כלומר המושג "זכות ליהדות" הוא לא תקף מבחינה משפטית, ואפילו למדינת ישראל אין מונופול על הסיפור הזה, גם היא לא קובעת את כללי המועדון, כי גורמי הגיור הן מהפיקוח במשרד המשפטים והן רבני בתי הגיור עצמם נמצאים, במודע או שלא במודע בשיג ושיח מתמיד עם יהדות התפוצות בנושא הזה.
אבל השאלה שלי היא אם שיח הזהות של הקהילה הליברלית החילונית בישראל לא לוקח את הכיוון ההפוך כלומר, שהיהדות בשבילם היא דבר כל כך מובן, זכות מלידה שלא צריך הוכחה, שמבחינתם זה גם הסטנדרט שצריך להחיל על כל אדם חדש שרוצה להצטרף, כלומר חוסר סטנדרט שעלול להתגלגל למועדון פתוח או חלילה למועדון שקונים השתייכות אליו בכסף כמו שקורה במדינות שמוכרות אזרחות?
בניגוד למה שאתה רואה כהישג, הבנה של חלק מהרבנים שעדיף כבר נישואים אזרחיים על פני נישואים אורתודוקסיים שמסתיימים בממזרות, אני רואה בצורת החשיבה הזו את האיסנטיקט האורתודוקסי של המאה ה-19, האינסטינקט שאומר שעדיף לקבור את הבעיה, להגביה חומות, ולא להתמודד עם הבעיה בצורה ישירה, שהרי המשמעות של נישואים אזרחיים ביהדות התפוצות היא בטווח הארוך התבוללות מוחלטת, כך שאולי הרבנים האלה אומרים שאולי הם מעדיפים את זה על פני נישואין שיש בהם איזושהי תביעה להכרה בזהות יהודית, נישואים חילוניים, נישואים פרטיים.
אני חושב שהמוקש הכי גדול בסיפור שכדאי להתחיל לפרק אותו הוא הקשר שבין זהות יהודית לאזרחות ישראלית, ברגע שנתפכח מהלאומיות הישנה הציונית והיקפו של חוק השבות יוצמצם, כך שהחוק יוחל רק במקרים קיצוניים של קהילה יהודית נרדפת, אבל לא כ- birthright, נגלה שלמעשה חלק גדול מהאנשים שנמצאים ונשארים בישראל לא מהסיבות של אחד העם, כלומר יצירת מרכז רוחני, אלא מהרבה סיבות אחרות, לגיטימיות יותר או פחות.
אולי אפשר היום לשים על השולחן את השאלה, שראיתי שהעלו אותה במאמר אקדמי כלשהו, בשם איזו זכות או מעשה אנחנו ממשיכים לבקש הכרה בינלאומית בהגדרה לאומית ובתפקיד ההיסטורי של מדינת ישראל?
כשאנחנו במזרח התיכון והרבה דם ממשיך להישפך על האדמה הזו כדאי שיהיו לנו תשובות טובות מה הקשר בין זהות לאדמה ובין זהות למדינה.