בספרי קבלה וחסידות מובא שפסח הוא הזדמנות להתבונן בדיבור האנושי, באופן שבו אנחנו משוחחים ומשתמשים בשפה. פסח הוא זמן ה"הגדה", ערב שבו אנחנו מדברים הרבה, מספרים, או "מגידים" את סיפור יציאת מצרים סביב השולחן. ר' נחמן כותב כי בפסח "יָצָא הַדִּבּוּר מֵהַגָּלוּת, בְּחִינַת "פֶּה סָח"" – הפה התחיל לשוח.
הדיבור נמצא בגלות. זו מטאפורה חזקה, שמפעילה אותנו מיד: האם הדיבור שלנו ב"גלות"? באיזה מובן? ואיך נוכל לגאול אותו?
ספר הזוהר מציע תשובה אחת, באמצעות סיפורו של משה (זוהר ח"ב, פרשת וארא). הזוהר שם לב לכך שלצד סיפור הגאולה הלאומי, התורה מספרת על סיפור גאולה פרטי ומקומי מאוד – גאולת הדיבור של משה. מנהיגם של עם ישראל מתגלה בתחילת הדרך כ"כבד פה וכבד לשון" וכ"ערל שפתיים", ואט אט הוא מוצא את היכולת לדבר בפני העם (עד לספר דברים, שם הוא מדבר ומדבר ומדבר…).
הזוהר מכנה את מצבו של משה בתחילת הדרך כ"קול ללא דיבור". למשה היה קול, אך הדיבור שלו – כך מסביר הזוהר – היה בגלות. הזוהר מצביע על הפער שאנחנו מכירים כל כך טוב מחיינו בין קולות, מחשבות ורגשות שמתרוצצים בתוכנו, לעתים בכאוס מוחלט, לבין היכולת "לדבר" אותם, כלומר לארגן אותם לעצמנו לכדי מבנה בעל משמעות, ויותר מזה – להעביר את המבנה הפנימי הזה כלפי חוץ למישהו אחר. לדבר. לפעמים מציאת ה"דיבור" וחיבורו לקול עשוי להיות תהליך של שנים ארוכות של עבודת הנהרה וניסוח פנימי. זוהי סוג של יציאת מצרים, סיפור גאולה.
האר"י, מגדולי המקובלים, העמיק אף הוא בקשר שבין פסח לבין הדיבור, ותיאר אותו מעט אחרת:
"פסח רצונו לומר פה-סח, שהם בחינת אור המקיף היוצא מן הפה בבחינת שיחה ודיבור. לכן צריך לספר ביציאת מצרים: כי יציאת מצרים הוא יציאת החסד מן הגרון הנקרא 'מצרים', מקום צר".
(שער הכוונות, דרושי פסח)
האר"י ממקד את "גלות הדיבור" בתהליך היציאה מן המיצר ('מצרים', הגרון הצר) אל מרחב החסד. בעזרת המושגים "דין" ו"חסד", מונחים יסודיים בעולמה של הקבלה, הוא מתאר את ההבדל בין דיבור מוגבל של דין לבין דיבור רחב של חסד: דיבור של דין נמצא במרחב מצומצם ומוגבל באופן שאינו מאפשר תקשורת בין אדם לרעהו (כוח הדין הוא הכח המבדל, אשר יוצר הגדרות ובכך גם נפרדוּת), לעומת דיבור של חסד המתרחש ברחבוּת, שיש בו כח מתפשט ומתעצם, וחשוב מכל – יש בו החסד המטשטש מעט את הגבולות ה'דיניים' שבין אנשים ומאפשר חיבור. דיבור של חסד הם אותם המקרים בהם אנחנו מרגישים שבעזרת הדיבור הצלחנו לפרוץ מסילות מעולמנו הפנימי שלנו אל עולמו של האחר. משהו עבר שם, משהו נקשר. מחיצות הברזל המפרידות בינינו נסדקו, ולו לרגע. זוהי אפשרות שניה, מלאת חירות, להוצאת הדיבור מ"גלותו" הרגילה במרחביו הצרים של הדין.
הדיבור שיוצא מגלותו הוא למעשה היכולת לפגוש אדם אחר, פנים אל פנים. בשיחה קצרה של ר' נחמן מברסלב (שיחות הר"ן, פח), הוא קובע ש"הַשֻּׁלְחָן הוּא בְּחִינַת דִּבּוּר, בִּבְחִינַת פָּנִים". אולי ר' נחמן רוצה לרמוז שהחסד הזה יכול להתרחש סביב השולחן, המקום בו אנחנו אוכלים יחד, מדברים יחד, יושבים איש אל מול פני רעהו.
ואולי זהו האיחול החסידי לפסח: שהישיבה סביב שולחן החג תהיה פגישה של פנים בפנים, של דיבור היוצא מן הלב. דיבור החוצה את המיצרים ופועל פעולה של חסד, של קשר.
דיבור שמאפשר מבט, חיוך ופתיחת הלב.
