הדתל"שיות היא לא כאב בחיים שלי. אפשר לזקוף זאת לזכות העובדה שבשנים שמאז סוף התיכון אני נמצאת בסביבה של בתי מדרש מעורבים, או לכך שזה היה מהלך טבעי ופשוט, או בגלל שהשיחות על הנושא עם הקרובים לי היו פתוחות וכנות. לפעמים אני שוכחת מהזהות הזו ונזכרת פתאום, וזה מרגיש כמו להעמיס תיק כבד על הגב ולהבהל מזה שהכומתה נעלמה וצריך לקחת רגע להרגע ולהזכר שצה"ל נגמר כבר מזמן, גם אם חקק בי הרגלים. הדתל"שיות הופכת נוכחת בחיים שלי סביב דיונים מגזריים שאני נתקלת בהם. המרחק שתפסתי אומנם גורם לכך שאשמע על הסערה בשוטטות פייסבוקית באמצע שבוע במקום בארוחת שבת, ועדיין הסערות האלה תופסות את תשומת הלב שלי, דוקרות איזו נקודה רגישה.
בשבת האחרונה פורסם בעלון השבת "עולם קטן" טור של הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, שעסק בשיעור הדתל"שים בציבור הדתי הלאומי. הכותב נשען על נתונים המצביעים על כך שכ43% מבוגרי החינוך הממלכתי-הדתי אינם מגדירים את עצמם דתיים, מה שגורם לו לתאר דתל"שים כ"150,000 ספרי תורה שנשרפים", ואת התופעה כ"פיגוע ברמה הלאומית". בהמשך הוא טוען ש"ככל שהבית מקפיד יותר על הלכות ומצוות, כך הילדים ישמרו יותר על המצוות ועל התורה. ככל שהבית יותר מתירני וליברלי, כך יהיה דור ההמשך מתירני וליברלי יותר מההורים שלו". את הטור המלא של הרב אליהו – אפשר לקרוא כאן.
לכאורה, לי ולדיון הזה אין הרבה במשותף. המרחק התרבותי לא נעוץ רק באורח החיים שלי בהווה, אלא גם על הדקויות המגזריות שמפרידות בין המסגרת הקהילתית ובתי הספר שהתחנכתי בהם לבין עמדתו של הרב אליהו. מדידת המרחק בין אורח החיים בקיבוץ הדתי שבו גדלתי לבין אורח החיים המשתקף מעמדותיו של הרב אליהו היא כמעט בלתי אפשרית בעיני, בלתי ניתנת לדימיון. למעשה, מה שמעניין בעיני זו העובדה שיותר משדבריו נוגעים לחינוך או שמירת הלכה, הוא מדבר על ציפוף שורות מגזרי ופוליטי. הוא מחבר יחד את כל הזהויות הכלולות בכותרת "המגזר הדתי-לאומי", ומבקש לאחד אותן לאינטרס משותף ולזהות אחידה מבחינה פוליטית ודתית.
גם עם ההבנה הזו, הלעומתיות שעולה כלפי דתיי רצף/דתל"שים מפעילה אותי עדיין. גורמת לי להגיב בציניות, להתגונן, לנהל שיחות. מודל מרכז הפיצה של במבי שלג (שנכנס לאוצר המושגים שלי הרבה בזכות רגב בן דוד והלימוד במדרשה) טוען שהחלוקה המגזרית בחברה הישראלית היהודית יוצרת מצב מעניין מאד ובו הנשים והאנשים שנמצאים בקצוות המגזרים שלהם, קרובים יותר לנשים והאנשים שנמצאים בקצוות המגזרים האחרים, מאשר לשולי המגזר ממנו הם הגיעו. זו חלוקה שיוצרת תנועה הפוכה מהמהלך של הרב אליהו – לא איחוד זהויות לטובת זהות אחידה, אלא הכלה. אומנם אפשר להגדיר דתל"שים כמגזר בפני עצמו, אך ברמה האישית אני פחות נוטה לזה. לתחושתי, גם כשמתבססת זהות חדשה ועצמאית חלק משמעותי מרכיבי הזהות הבסיסיים, או הגרסא דינקותא אם תרצו, ירחשו תמיד מתחת לעור, גלויים יותר או פחות, נוכחים ומשפיעים במידה מסויימת.
הלעומתיות היא כלי רטורי שנועד להפעיל את שני הצדדים – את מי שמדברים אליהם ואת מי שמדברים עליהם. היא דיכוטומית ומפלגת ושטחית וכל המילים שאנחנו רגילות להגיד על שיח ציבורי שלילי. אבל המחשבה על כך שהדתל"שיות היא לא כאב בחיים שלי אלא כאב בחיים של אנשים אחרים גורמת לי לתהות אם יש לי אחריות על המצב, אם כדאי לקחת חלק פעיל בשיחה הפנים מגזרית, כי כשמדברים על אנשים ולא אליהם הופכים אותם לכלי במשחק, נותנים להם נראות רק ברמה מסויימת, וזה פתח שדווקא אפשר לנצל כדי להשאר חלק מהנוף שגדלתי בו. או שאולי כדאי להתרחק יותר ויותר, להתגדר בזהות שביססתי. יש תקופות בשנה ששאלת השייכות צצה בתדירות גבוהה יותר, כמו עכשיו, אלול ולקראת החגים (זו אולי קלישאת הדתל"שיות הגדולה מכל – אפילו יותר מ"מי שהתעטף בטלית בנעוריו לא ישכח לעולם" של עמיחי). זו תקופה שאני רוצה לערבב בה בתבנית אחת את כל הרכיבים שיש ל-DNA התרבותי שלי להציע, וזה לא פשוט כי יש לי בראש כבר תבניות של מה שייך לפעם ומה שייך להיום ואיך ליצור מכל זה דבר אחד זו שאלה שאני נדרשת לה כל שנה מחדש.
עם הזמן הכרעתי לעצמי שאין לי אחריות על כאב של אחרים, ולאחרים אין בעלות על המנהגים שאני בוחרת לעצמי. היכולת לשלב בין הגרסא דינקותא לאורח החיים, עולמות התוכן והסביבה החברתית שלי היא יכולת מופלאה מבחינתי, כשחיבורם יחד יוצר בסיס שמאפשר בחירה והכרעות. לצורך העניין, יום כיפור שלי לא תלוי בצום, או בתפילות – הוא תלוי בקידוש ובהבדלה (במובנם הבסיסי) שאני מעניקה ליום הזה: בחירה לבדל אותו מימים אחרים ולהעניק לו משמעות, להקדיש זמן לחשבון נפש, לבחור מי הקהל שאני בוחרת להיות חלק ממנו ביום כזה. כל שנה מחדש יכול להתעורר דיון שינסה להגיד משהו על השייכות המגזרית שלי או היעדרה, ומה שאני מאחלת לכולנו זה תשובות שנובעות מתוך ההגדרות האישיות, לא רק ממה שאנחנו לא.
לפוסט הזה יש תגובה אחת
יפה מאוד, תודה!