דטרמיניזם ואולי אחד

אני נאלץ לסיים הוא הכריז בקול רם והתחיל ללכת לכיוון היציאה מהאולם, גם כן דרך לסיים שיעור על שפינוזה. אין לנו זמן לשאלות הוא הוסיף בחיוך מתלהב – מתנצל שאופייני רק לו בתגובה לתלמידים שהחלו צובאים אל הדלת כדי לשמוע עוד כמה מילים, ליישב את הדעת עם הלב. מישהו הספיק לשאול שאלה, תוך כדי הליכה הוא ענה.

לא יכולתי לוותר לו, לא הפעם, רצתי אחריו עד לאוטו, רגע לפני שהדלת נסגרת שאלתי – יש דטרמיניזם, אין בחירה, הדרך היא השלמה רדיקלית, אז איך הוא פעל ? איך הוא כתב ? איך הוא המשיך קדימה ? 

הוא נעצר לרגע, ידעתי שזו הייתה שאלה טובה, אני לא זוכר את מילותיו המדויקות, ניסחתי את זה לעצמי מחדש לאחר מכן, הכל צפוי וידוע, הכל בתנועה. 

למדתי את זה בעל כורחי, תוך כדי המאבק האינסופי לשינוי, למשהו יותר ממה שהוא, עם הרצון להיות שם, למדתי שזו לא בקשה לאותנטיות ונוכחות, זה יותר מזה, זה מה שיש, זה לסמוך. 

ברגעים שהמציאות מתפשטת מכל הלבושים, כשהעץ ערום ורועד מקור, כשאין הבטחה בכסף שהרווחתי, בחברים שרכשתי או בתרגול יוגה או מדיטציה. כשהשלכת הגיעה והידיעה חלפה עם הרוח. מופקר כמדבר, רק להרפות נשאר (שמוט). כמו עוף החול החל ניצוץ חיים לנוע בערמת האפר, לרקום עיניים חדשות וגידים וכליות, להשמיע מילים כמו מחר ובסדר וכל השאר זה כל השאר, לחמם בתוך הכפור הכבד, להפשיר את הרצון. ללמד ענווה מהי. כנוע ונכון מול פלא העולם והחיים, מול הנס שיש בשוקו החם שהיא אוחזת בידיה ומתכרבלת בשמיכה חמה, אני נותן אמון בניצוץ הזה שלא מתחשב בדעתי, שלא מחויב לשום לוח זמנים, סומך עליו – זה מה שיש, זה אלוהים. 

אני לא עשיתי אותי. אני נובע מתוך הקיים בעולם יחד עם הקפה שאני שותה האוויר שאני נושם והמילים שאני כותב. מתוך אמי ואבי והסביבה בה גולפתי. פועם עם הריקוד שנלחש בחדר המיטות דרך אולמי ההרצאות ושיחות קטנות בקפיטריה. במגוון של רגשות בשרשראות של מחשבות במחול של רצונות במשחק עם כלב בשיחת נפש באשליה ובחיבוק שרק אמא יודעת לתת. אל תקל ראש, אל תיקח קשה, זה אלוהים שמתגלה. תקל ראש, תיקח קשה, זה אלוהים שמתגלה. 

וואו זה משחרר! זה מה שהוא נותן. כיעור ויופי, כאב ורוממות של יכולת וביחד. ואין כאן סימן שאלה, זה מוחלט וזה תנועה ואני לא אשם. הרצון הזה למשהו אחר כמו עלי על אגוזים במכתש. די, אפשר לשחרר. 

השלמה רדיקלית. מה שיש זה מה שיש. המילים שאי אפשר לקחת אחורה, ההתנתקות, חטא העגל, הבורות, הסליחה, למה נפרדתי ממנה, הילד שנשאר מחוץ לבית, ראיון שהוחמץ, דיכאון, אייפון, מלחמות העולם, קרני רנטגן ואין ספור רצונות. שאיפה לשינוי, מאמץ ליותר, אל תאבק תשחרר. זה מה שיש ולא יכל להיות אחרת. תלך עם היש, אין טעם להגיד לרוח לאן ללכת. בעולם שלא מפסיק להגיד לרוח לאן ללכת וצועק מילים כמו עמל ושינוי אני שואף אוויר עכשווי לתוך גוף שבחר להשתתף במרוץ וזוכר את שאמרו אבותינו – לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בין חורין להיבטל ממנה. שפינוזה ראה בהשלמה רדיקלית את האפשרות לחופש, אני ניצב מולה כעבד כנוע, מביט על עץ פיקוס ענק שנשתל בתל אביב לפני מאה שנה, שנינו לא בחרנו, שנינו כאן. מביט בו ותוהה אם הוא שיער בדמיונו שבשנות ה70' תעלה לארץ צרעת הפיקוס וכמו אבותיו יום אחד גם הוא יתן פירות. השיר של עידית ברק קיבל משמעות נוספת – "האם אתה מרוצה שאלתי את העץ ? אינני חושב על כך הוא ענה, אני צומח". אני צומח. אני נובע מתוך אלוהים. זה מה שהוא נותן. זה מה שיש. אני מרפה.  

אז איך אני פועל ? איך אני כותב ? איך אני ממשיך קדימה ? 

לא נותר לי אלא לנצור את ניצוץ החיים שמפעם בקרבי, את עצם הלוז הזו שיודעת משהו שאני לא יודע ולבחור (באופן פרדוקסלי) ללכת איתה, ללמוד ממנה, צעד אחר צעד, מעמק לגבעה מהר להר, משער בדמיוני שאני נובע מן האלוהים וככזה, מאמין שגם בו יש משהו לא ידוע. משהו פתוח שאפשר הרפתקאה.  

כי לפחות מבחינתי יש פה אולי.

אולי אלוהים בעצמו לא יודע. אולי אלוהים בעצמו הולך ומתפתח. אינו רק מתגלה אלא גם מגלה. ואני ואת, ואתה, כולנו חלק מן ההתגלות האלוהית, מן הגילוי האלוהי עצמו. 

לפעמים קפה שחור זה הדבר הכי מדויק בחיים, כ"כ מדויק שמרפי לא יכול להישאר אדיש ואתה לוגם את השלוק האחרון והוא מלא בגרגרים מרים. בדיוק כך אני נאלץ לסיים, כי בלי הגרגירים האלו שבתחתית לא יכולתי לומר דבר – 

"איך אני אוהב את האיש האצילי הזה (שפינוזה), יותר משאני יכול לומר במילים. אך אל תסמכו על החזות המנחמת של תורתו. לנשגבצריךלהיוולד" (אלברט איינשטיין). 

אני רוצה להרים ידיים, להכריז שאני נכנע. אני מי שעשית אותי ואת זה אני אחיה, ואלי אגלה את עצמי מגלה אותך מגלה אותי.