ב-18 באוגוסט צוין יום השנה למותה של ג', אישה שעבדה 15 שנים בזנות ושמה קץ לחייה, בעצרת זיכרון ומאבק בתופעת הזנות. מותה של ג' לפני כשנה הצית מחאה לסגירת בית הבושת שבו היא הועסקה – מחאה שאכן הצליחה להביא לסגירת המקום. יש הרבה היבטים מכמירי לב בסיפור הזה. בין היתר זה עצוב וקשה מאוד שרק כאשר אישה מתאבדת בשל עיסוקה בזנות והכותרות בעיתונים מסוגלות להעיד על המתחולל במחשכים, ננקטים צעדים משמעותיים למגר את התופעה.
היבט נוסף שמעלה הסיפור הוא הבעייתיות שבבלעדיות של אנשי שמאל חילוניים בהנפת הדגל במאבק בזנות. השמאל החילוני, שאינו זוכה לפופולאריות רבה, דומיננטי ביוזמות נגד התופעה, ובשל כך נפגעת התמיכה ביוזמות כאלו, המקוטלגות בטעות כמגזריות.
זה מצער. המאבק הזה לא צריך להיות מגזרי. בל נשכח שהיהדות היא חלוצה בהנפת הדגל למיגור הזנות.
התנ"ך הוא כתב אישום חמור נגד הפולחן הדתי של התרבויות הפגאניות המקומיות. מקובל לזהות את מקור ההתנגדות של היהדות לעבודה זרה בכך שהיא מערערת על עקרון ייחוד האל, כלומר המונותיאיזם. כתוצאה מכך, לפעמים מתמקדים רק בעיקרון ייחוד האל ונעלם מהעין תוכן העבודה הזרה – אי אפשר להפריד בין הסלידה של התנ"ך מהעבודה הזרה, לעצם האקט עצמו של פולחן האלילים. הרי ברור שכשירמיהו מזדעק על הפולחן למולך הכולל העברה של ילדים באש, הוא מציין את פרטי הפולחן כדי להעביר ביקורת על האקט עצמו גם מחוץ להקשר של רעיון המונותיאיזם. המאבק בעבודה הזרה של התנ"ך הוא מאבק מוסרי לא פחות מאשר מאבק תיאולוגי.
כך ניתן לראות גם את המאבק של התנ"ך כנגד הקדשים והקדשות (כוהנים שמספקים שירותי זנות פולחנית במטרה להגיע לחוויה אקסטטית דתית), שנאמר: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (דברים, כג, יח-יט). אמנם הזנות הפולחנית התקיימה בעולם המסופוטמי בין השאר כפולחן לאלה אשרה, וניתן לראות את זה כעוד מאבק של התנ"ך בפנתיאיזם, אבל ניתן להסתכל על זה גם כאמירה מוסרית נגד הניסיון למסד את העיסוק בזנות. האמירה מתחדדת יותר כשרואים שהתורה אוסרת על אב להוריד את בתו לזנות: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה" (ויקרא, יט, כט). כלומר, לתנ"ך יש סלידה מוסרית מהאקט עצמו של זנות ולא רק מההקשר התיאולוגי של הפולחן.
מה מונע מהשמאלנים החילוניים ומהציבור הדתי לשלב זרועות במאבק בזנות, שככל הנראה שני הצדדים רואים כצודק? הרי מצד אחד, השמאל החילוני זקוק לחיזוק אידיאולוגי של הרעיון שהזנות היא עצמה אקט פסול מיסודו שצריך להפוך ללא חוקי (כיום האקט עצמו של מתן שירותי מין תמורת תשלום הוא חוקי בישראל ויש גורמים ימניים ליברליים שתומכים במיסוד הזנות) ומצד שני, הציבור הדתי זקוק לגורם שנתפס ליברלי שישתף עימם פעולה וכך מאבקם לא ייתפס בציבור הרחב כהטפה דתית.
סיפור קטן יכול להדגים את גודל הפספוס ושיח החירשים שנוצר: בפוסט של ח"כ מרב מיכאלי – שמאלנית חילונית – היא סיפרה על תופעת תיירות המין, כאשר אחד היעדים אותם היא ציינה הוא העיר אומן שבאוקרינה, המהווה כידוע מוקד עליה לרגל לקברו של רבי נחמן. התגובות מהמגזר הדתי לא איחרו לבוא, ותקפו את ח"כ מיכאלי על כך שהיא מכלילה את כל הציבור שמגיע להתפלל באומן. רב הקהילה באומן תקף אותה באופן בוטה ולא ענייני, ולא התייחס לכך שהתופעה של תיירות מין באומן אכן קיימת ומדאיגה את הקהילה הישראלית ששם. הוא התעלם מבעיית הזנות, אולי בשל מי שהצביעה עליה. בניגוד אליו, ח"כ בצלאל סמוטריץ' לא התעלם מהעובדות עצמן ואמר "מיכאלי העלתה סוגיה כאובה ונכונה כשלעצמה", אך באותה נשימה תקף את מיכאלי עצמה ואמר ש"מיכאלי הגדירה את הטיסות לאומן בביטוי שאיני יכול להעלות על הכתב, וקשה לברוח מהתחושה שהדבר משקף את הזלזול וההתנשאות שהיא חשה כלפי אותו חלק בציבור הדתי".
אז מה היה לנו פה? שמאל חילוני שמצביע על בעיה אמיתית ונופל על ניסוח מכליל ומתנשא, וציבור דתי שנעלב מכך ומדחיק את הבעיה, או שלחלופין לא מצליח לראות את המניעים החיוביים של השמאל החילוני בהצבעה על בעיה אמיתית כמו מיגור תופעת הזנות.
אני מקווה ומאמין שמאבק משותף הוא מן האפשר. סימן חיובי לכך ניתן למצוא בהצעת חוק ההפללה של צרכני זנות שבו תמכו חברי כנסת הן ממפלגות דתיות והן ממפלגות חילוניות. המאבק המשותף יוכל להתעצם בתנאי ששני הצדדים יוותרו על האגו וימנעו משיח מתלהם. לא מן הנמנע שאם שיתוף הפעולה אכן יצלח, הוא יהווה מודל לשיתופי פעולה נוספים שדורשים מאנשים וקהילות לצאת מאזורי הנוחות שלהם למען מטרה ראויה.
*לתגובות גללו מטה*
