נפגשתי עם פרופסור אליעזר שביד למחרת הבחירות לכנסת, עם שוך המולת מדגמי הטלוויזיה ותשדירי הבחירות, ונדמה שלא יכולתי לבחור לעצמי עיתוי מוצלח יותר לשוחח עם האיש המרתק הזה על ענייני השעה. שביד, 83, מגדולי חוקרי מחשבת ישראל שצמחו כאן בדורות האחרונים וחתן פרס ישראל בתחום זה, מתיישב מולי על כורסתו הצנועה, מהרהר בכבדות על תוצאות הבחירות המסתמנות, ומיד פוצח במונולוג רהוט, כמעט מחשמל, שכל כולו כתב אישום נוקב וחריף נגד נבחרי הציבור שלנו. הוא אינו חוסך את שבט ביקורתו מאף צד של המפה הפוליטית, ובוחר להפנות אצבע מאשימה, פשוטו כמשמעו, כלפי כולם. במבט ראשון אני מתפתה להאמין שהפרופסור הנכבד שיושב מולי הוא אדם פסימי, אולי אפילו מיואש. כזה שמביט ממרום שנותיו על המציאות סביבו, ורואה כיצד פירות הביאושים שצמחו פה בשנים האחרונות מאיימים להשחית כל חלקה טובה בערוגות שעל טיפוחן עמל ושקד כל חייו. מנגד, ככל שנוקפות הדקות ושיחתנו צוללת עמוק-עמוק אל תוך נבכי רעיונותיו ומחשבותיו, ניצת בעיניו של שביד זיק נערי, ובזווית פיו מתחייך לו חיוך דק ושובב שכולו אומר אופטימיות ותקווה. לפתע אני מבין שגם לנו יש אופסימיסט משלנו, וקוראים לו אליעזר שביד.
בלהט השיחה הפוליטית הסוערת, אני שולף מכיסי פתק קטן, ומקריא לשביד את השורות הבאות: ”עבדי זמן עבדי עבדים הם/ עבד ה' הוא לבד חופשי / על כן בבקש כל אנוש חלקו / חלקי ה' אמרה נפשי“. אני לא מתאפק, ומבקש ממנו לעזוב לרגע קט את הכאן ועכשיו הבוערים, ולהוביל אותי אחורה בזמן אל העולם היהודי הימי-ביניימי שבתוכו נכתבו השורות המופלאות הללו של יהודה הלוי.
”אני מבין את התפישה הזו של יהודה הלוי כתפישה שיונקת עמוק מאוד מהמקורות, עמוק מאוד מספרי התורה מזה ומחז"ל מזה. בספר ויקרא כתוב 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, 55), ועל כך הוסיפו חז"ל – ולא עבדים לעבדים (בבא בתרא, י, ע“א). הרעיון הבסיסי הוא שאנשים שהם עבדי אלוהים הם בני חורין באמת. אם תשים לב, המושג עבדות בספרי התורה הוא בעל משמעות כפולה:. אחת שלילית ואחת חיובית. המשמעות השלילית מתייחסת למצבם של בני ישראל בארץ מצרים, המשמעות החיובית מתייחסת לעבדות של כמה אישים מרכזיים, כמו אליעזר (עבד אברהם) ומשה רבנו. אליעזר הוא איש בן חורין במלוא מובן המילה! כשאתה בודק את הדבר הזה, אתה מבין שאליעזר בעצם מושל בכל ביתו של אברהם. הוא נקרא עבד, אבל פועל כאיש בן חורין. העבדות שלו היא הנאמנות המוחלטת שלו לאיש המייצג דרך אמיתית מסוימת, ובכך שהוא עוזר לו להגשים אותה. הוא עושה את זה מתוך ההכרה שרק ע"י כך הוא מגשים את השליחות האישית שלו. באותו מובן משה נקרא עבד ה', ומשה הוא איש בן חורין מאין כמוהו. עבדותו לאל היא עשייתו מתוך התכוונות, רצון ובחירה את רצון האל. חז"ל הוסיפו על כך את האמירה החכמה – 'עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונו כרצונך' (מסכת אבות, ב', ד'). זוהי צורת ההזדהות המלאה עם מי שדרכו היא דרך האמת, ולכן כשאתה עובד אותו, אתה למעשה עובד את האמת. בזה אתה בן החורין האמיתי“.
ומה כל זה אומר ליהודה הלוי?
"על כל מה שאמרתי יש להוסיף את העובדה שהזמן בשירת ימי הביניים משחק תפקיד מרכזי ביותר, ובפרט אצל יהודה הלוי – הזמן מייצג את החלוף, את הלא-אמיתי, הכוזב, הבלתי קיים באמת. וזאת, לעומת מה שקיים באמת, מה שקיומו נצחי, והוא הרוחני. זוהי המשמעות העמוקה של 'עבדי זמן עבדי עבדים הם'. אם אתה עובד את התשוקות הארציות שיש לך, את המאוויים הקשורים בתענוגות הגוף, בשלטון ובכבוד, אתה בעצם משועבד ליצריך, משועבד להבל. חייך, כל מה שאתה עושה, אין לו ערך קיים. זאת בשעה שעבד ה' הוא מי שעושה דברים שיש להם ערך קיים ונצחי. על זה אומר ספר תהלים 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים… כי אם בתורת ה' חפצו… והיה כעץ שתול על-פלגי-מים… לא-כן הרשעים כי אם-כמוץ אשר-תידפנו רוח' (תהלים, א'). זוהי ההבחנה בין מי שעושה את הדבר האמיתי והנצחי לבין הדברים שאין להם קיום, שהם דברי הבל“.
האם לדעתך קיים קשר הכרחי בין עבדות ה' לבין קיום המצוות?
"אינני מבין את זה כקיום מצוות במובן שהאורתודוקסיה וביתר שאת החרדיות האורתודוקסית מבינות את זה. אתה צריך להיות אדם המקיים מצוות באותו מובן שהרמב"ם התכוון אליו, היינו אדם המקיים את המצוות מפני שהוא יודע מהי משמעותן ומהי כוונתן. זהו אדם המכוון בהן את הכוונה הנכונה הנתונה בהן. זה כמובן איננו אפשרי אם אתה מקיים נורמות באופן מכני, אלא רק אם אתה בוחן באיזו מידה קיום של נורמה מסוימת בסיטואציה עכשווית משיג את הערך שביסוד הנורמה. אדם שמקיים את המצווה מפני שהוא רוצה לקיים את הערך הבסיסי שעומד ביסודה, שהוא הטעם שלה, צריך לבדוק היטב אם מה שהוא עושה בפועל משרת ומגשים את הערך הזה או שמא בגלל סיטואציה נתונה, בגלל אי-התאמתו לסיטואציה הנתונה, הוא מביא דווקא לתוצאה ההפוכה. על כל פנים, קיום אוטומטי של מצוות בלי לשקול היטב את משמעותן ואת משמעות ביצוען ועשייתן, בלי לשקול את האופן שבו צריך להגשים את הדברים כדי שהערך יבוא לידי ביוטי ויתגשם – זהו קיים חסר ערך ואף מזיק".
אני מקשה על שביד מעט יותר, ומנסה להבין ממנו האם התפישה שהוא מציג אינה שומטת את הקרקע מתחת לרעיון הבסיסי של מצווה, כאקט שאינו נשען על שיקול הדעת התבוני האנושי, אלא על ציות גרידא. שביד מחייך, ולאחר הרהור קצר קובע בנחרצות כי "השאלה הזו משקפת אי הבנה בסיסית של האורתודוקסיה לגבי משמעות המילה מצוה בתורה ובהלכה“. הוא מוסיף כי "התורה מבחינה הבחנה יסודית ובסיסית, כך גם ההלכה, בין מצווה לבין חוק. יש חוק שקיומו כחוק אלוהי מחייב אותך מעבר לשיקול הדעת שלך. זאת, מתוך ההנחה שבדברים מסוימים עצם הציות לחוק הוא הכרחי לשם קיומה של חברה אנושית, ועל כן צריך לקיים את החוק מטעם זה שהחוק מחייב זאת. הכבוד לחוק כחוק. מצווה איננה חוק, יש לה משמעות רק כשאתה מקיים אותה מרצונך, מתוך ההכרה שזה מה שראוי“.
כיצד היית קורא את שירו של רבי יהודה הלוי בראי המציאות הפוסט-מודרנית?
"ההוויה הפוסט-מודרנית שאנו שרויים בה, זוהי עבדות הזמן בצורתה המובהקת ביותר. מה שקובע היום מנקודת הראות של המדיניות הוא רוח הגלובליזציה וכלכלת השוק החופשי. מה שעומד כאן במרכז הוא העדיפות המוחלטת של עולם החומר על עולם הרוח, ההנחה שעולם הרוח צריך להיות משועבד לחומר ולשרת אותו. מעצם העניין, התפישה של כלכלת השוק החופשי, התפישה התחרותית-אנוכית של כלכלת השוק החופשי היא חומרנית לחלוטין. היא מקדשת את הציביליזציה, ערך היסוד שלה הוא התועלתנות, התועלת, במובנה החומרני, והכל משועבד – כל יכולותיו הרוחניות של האדם משועבדות להצלחה הכלכלית והחומרית, האנוכית ביסודה. זוהי עבדות זמן מובהקת, זוהי אלילות מובהקת.“
כיצד האלילות הפוסט-מודרנית הזו השתלטה עלינו?
"אחרי מלחמת העולם השנייה נמשכה תקופה קצרה שבה התחולל רנסנס הומניסטי בדמות מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית במדינות 'העולם החופשי' שניצחו במלחמה, בכללן גם מדינת ישראל. אולם הרנסנס הזה החזיק מעמד באירופה רק כעשור, ובמדינת ישראל – שני עשורים. ארצות הברית הקפיטליסטית- ליברלית, שנעשתה בשנות המלחמה למנהיגת העולם החופשי, הפכה למעצמת-על עולמית בלי לכבוש לעצמה אימפריה, רק על-ידי התלות הכלכלית שיצרה בינה לבין המדינות המנצחות והמנוצחות. דור המנהיגים החדש במדינות אירופה הליברליות הלך שבי אחר מגמות ההפרטה, המבטלת את עובדת קיומם של עמים שטובתם כיש-ים קיבוציים קודמת לטובת היחידים, ומתנה אותה. כמו גם אחרי מגמות ההתמקצעות, המבטלת את חשיבותם של ערכי הצדק, האהבה והחמלה על בני האדם, ושמה במקומם את ערכי היעילות, הרווחיות, השליטה וההנאה. מדינת הרווחה פורקה, ואת מקומה תפס הקפיטליזם החומרני של ארצות הברית. ראוי להדגיש בהקשר הזה את ההבדל בין הקפיטליזם המקורי בן המאה ה-19, שהיה לאומי והומניסטי, לקפיטליזם של ארצות הברית הפוסט-מודרנית, שנעשתה חומרנית-דרוויניסטית, כלומר אנטי-הומניסטית. הקפיטליזם החדש לא נשען על החינוך המוסרי כי אם רק על האינטרסים החומריים והביולוגיים האנוכיים של בעל החיים האנושי".
נראה שאנחנו לא רק משועבדים לסדר הקפיטליסטי, אלא גם משעבדים אחרים בשמו.
”ללא ספק. המציאות הזו יצרה עולם ששלטת בו ציביליזציה אחידנית שמנצלת באורח גלובלי את משאבי הטבע ואת כוח העבודה של מיליוני בני האדם בעולם כולו לאושרם של אלה שהצליחו בתחרות על ההון ועל השלטון. מה זה אם לא שיעבוד!“.
איך כל זה קשור ל"תרבות הצריכה"?
”תרבות הצריכה נעשתה למוטיבציה העיקרית המעצבת את מוסר היחסים הבין-אישיים במשפחה, בקהילה, בשוק, ברחוב ובמוסדות החברה והמדינה. שיווק תרבות הצריכה היא מומחיות מקצועית שמעלים אותה לרמה של אמנות. היא מעלה על נס את הפרסומת, המנצחת על אמנויות בידור ההמונים. תפקידה לגרות בעצמה בעזרת שאר האמנויות שהיא מנצחת עליהן את הצרכנות לשמה. תרבות הצריכה הנהנתנית היא תרבות מושחתת ומשחיתה, מנוונת ומנוונת. יעילותה מתבטאת בניוון גופני ונפשי ובטיפוח יחסים בין-אישיים מניפולטיביים. כאשר רודפים הנאה לשמה לא ניתן להשביעה ולא ניתן להקפיד על גבולותיה, והיא מתפקדת לא למען הפונקציות הטבעיות שאותן נועדה לשרת כי אם נגדן".
מה דעתך על מערכת החינוך של ימינו? מהי השפעתה, אם בכלל, על החברה בכללותה?
”מערכת החינוך כיום מבוססת על תכנית לימודים מפורטת, שעיקרה מקצועות בחירה שנלמדים בשיטת ההפרטה המקצועית הדמוי-אקדמית, ובצידה 'ליבה' של לימודי לשון, ספרות, היסטוריה ואזרחות, שהם אמנם חובה על כל התלמידים אבל לימודם פחות נחשב, שכן הם בבחינת 'תבלין'. יתרה מזאת, החינוך הפך לסוג של העמסת הזיכרון במידע חסר משמעות רגשית אינטלקטואלית. המסר של המערכת לתלמידים היה שצריך לצאת ידי חובה כלפי מקצועות טעוני ערכים ולהתמסר בחריצות ללימודים מקצועיים שיקנו בעתיד יתרונות תחרותיים בשוק העבודה. ההכשרה המקצועית הזו הכשירה את הבנת החיים החברתיים כמירוץ הפרטים אחוזי האמביציה ונרדפיה אל מטרות האושר הכוחניות והנהנתניות. לכך היו השלכות מרחיקות לכת על היחס של הפרטים לחיי המשפחה, הקהילה והעם. אנשים שהפנימו את מסרי בית הספר הממלכתי, למדו לראותם ככלים המשרתים את אושרם האנוכי ולא כתחומי התבטאות של מחויבות ואחריות אישית. טבעי שכאשר התברר להם שחיי המשפחה אינם מתמצים ביחסי מין ובתענוגות של טיולים וסעודות, ושחיי הקהילה אינם מתמצים בחגיגות ובידורים שונים, אלא הם מטילים אחריות ודורשים יצירתיות – מתאכזבים ועוזבים. גרוע מכך, מקימים ומפרקים משפחות בלי לשאת באחריות לילדיהם".
כיצד מערכת החינוך הידרדרה כך?
”בעבר הליברלי-הומניסטי והסוציאל-דמוקרטי הוגדרה מטרת החינוך כ'סוציאליזציה תרבותית' וכ'עיצוב האישיות', מבחינת ערכיה והשקפת עולמה. הגדרה זו נתנה לערכים המוסריים, הרוחניים-תרבותיים, החברתיים, הדתיים והלאומיים עדיפות בתכנית הלימודים, בדרכי ההוראה וביחסים בין התלמידים לבין עצמם ובינם למוריהם. גם המדעים ומקצועות ההכשרה נחשבו ככלים לחינוך לערכים חברתיים ולאומיים. כיום, אל מול הערכים המוסריים, החברתיים והלאומיים התייצב ערך מרכזי אחד: היעילות והתועלתנות, שהכוח הנושא והמאיץ אותו הוא יצר התחרותיות והשאיפה להצלחה אנוכית ולא שירותית. זהו ניגוד אינטרסים שיוצר סתירות ערכיות. התבקשה הבחנה בין התפקיד השירותי של המדינה להיענות לאינטרסים החומריים של אזרחיה, לבין האינטרסים הסובייקטיביים של היחידים כבני קהילות ומשפחות. הפתרון החלוקתי לסתירה בין המחויבויות הללו היה: הפקדת הסוציאליזציה החברתית וחינוך האישיות בידי ההורים והקהילה, והפקדת ההתמחות המקצועית בידי מערכת החינוך של המדינה. התירוץ הליברלי היה שאסור למדינה להתערב בעיצוב השקפות העולם של אזרחיה, שכן לכל הפרטים ולכל התנועות הפרטיות הזכות להגדיר בעצמם את השקפת עולמם. באלה רשאים לעסוק רק המשפחה, הקהילה והתנועה הרוחנית במסגרותיהן הפרטיות. אבל שתי שאלות לא נבחנו: האם המשפחה והקהילה, שכוחן נחלש, היו מסוגלות להחליף את בית הספר בחינוך הערכי הטעון השכלה? האם ההגדרה המצמצמת של תפקיד החינוך, שהמדינה הבטיחה כשירות לכל אזרחיה להכשרה מקצועית, אינה מעצבת סוג מסוים, תחרותי- אנוכי וחומרני של סוציאליזציה תרבותית?“
שביד אינו מסתפק רק בנבואות זעם ותוכחה, ובטרם אספיק לשאול אותו, הוא כבר מקדים ומשתף אותי בתקוותיו ובציפיותיו לעתיד טוב יותר. בשנים האחרונות נפגש שביד עם אלפי צעירים מכל שדרות החברה הישראלית – תלמידי תיכון, חניכי ובוגרי מכינות קדם-צבאיות, סטודנטים מתחומי דעת שונים. השיחות הרבות והעמוקות שקיים עמם, הובילו אותו למסקנה אחת ברורה – תקוותנו מצויה במנהיגות הצעירה.
”כדי לצאת משיתוקה הפנימי, החברה הישראלית חייבת לחזור אל ערכיה המקוריים, היהודיים וההומניסטיים האוניברסליים. היא חייבת לחזור אל עצמה ולחתור אל הנורמליצזיה עם העולם במשמעות של תיקון העולם ולא במשמעות של הזדהות עם רשעותו. לשם כך נחוצה לנו תנועה מוסרית-רוחנית גדולה, שתחזיר את עם ישראל אל עצמיותו ואל ייחודו, תחדש את רוחו ותגבש את מחויבותו לאידיאלים המוסריים והרוחניים שבשמם ולשמם שמר על זהותו הייחודית לאורך הדורות. עם ישראל יכול להחזיק מעמד כעם חופשי במולדתו ולשגשג בה רק כשהוא שומר אמונים לערכי מוסרו החברתי ולייעודו האוניברסלי. לא מדובר בפוליטיקה מקצועית, מדובר בתנועת התחדשות מוסרית-רוחנית, חברתית-לאומית, מונהגת על ידי מנהיגות צעירה שצומחת מתוך העם ומגדירה את תפקידה במושגים של אחריות והתחייבות. כולי תקווה שהכרת הסכנה המתקרבת תעורר תנועת עם צעירה, מונהגת ע"י מנהיגות שליחותית מתנדבת, שתקום להציל את עמה ואת מדינתה מהאסונות החברתיים שעלולים לפקוד אותם“.
