האם החילונים עדיין אורתודוקסים?

ישנה אמירה נושנה על כך ש"בית הכנסת שהחילונים לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי". כלומר – החילונים אולי אינם מקיימים תורה ומצוות, אבל הם מקבלים במפורש או במובלע את התשובה האורתודוקסית לשאלה מהי היהדות. בעשורים האחרונים יש תחייה של העיסוק ביהדות בעולם החילוני, וגם הזרמים הלא-אורתודוקסיים החלו לתת מענה בטקסי חיים לציבור החילוני. האם האמירה הנושנה עדיין נכונה? באיזו מידה? ולמה? השאלות הללו מעסיקות אותי מכמה סיבות (שאותן אפרט בסוף), ואני רוצה לחלוק את תובנותיי לגביהן ולהזמין אתכם/ן להוסיף משלכם/ן.

רגע של נתונים: בסקרים מהשנים האחרונות עולה ש-90% מהחילונים תומכים בהחלת נישואין אזרחיים בישראל, אך במצב הנוכחי כמעט מחצית מהם בוחרים בכל זאת בנישואין במסגרת אורתודוקסית, ובין שליש לרבע מהם מציינים שיבחרו כך אף כשכל האפשרויות תוכרנה כחוקיות [סקרי חדו"ש]. גם בתחומים אחרים התמונה די דומה: כ-80% מהחילונים תומכים במתן אפשרות לקבורה חילונית בישראל, ובו בזמן למעלה מ-40% מהחילונים מציינים שחשוב להם שהם-עצמם או בני-משפחתם ייקברו בקבורה אורתודוקסית [מחקר של גיא בן-פורת].

דוגמה נוספת: כאשר שואלים חילונים במי ראוי להכיר כיהודי, כחצי מהם תומכים בהכרה בכל סוגי הגיור, כולל אפשרות של "גיור חילוני" (לימודי יהדות וטקס קבלה לעם היהודי בהליך לא דתי), והיתר מגבילים את ההכרה לגיורים אורתודוקסיים [חדו"ש]. לבסוף, כששואלים חילונים עם איזה זרם ביהדות הם מזדהים, 64% מהם משיבים שעם אף זרם, אך היתר מביעים עדיפות מובהקת לזרם האורתודוקסי (23%) על פני הרפורמי (5%) והקונסרבטיבי (2%) [סקר Pew]. כלומר: גם אם לא באופן גורף, הרי שבמידה מסוימת לפחות מביעים חלק מהחילונים תמיכה בגישה האורתודוקסית או בכירות לאורתודוקסיה על פני גישות יהודיות אחרות. אנסה להציע כמה הסברים לכך, ואשמח לתוספות והערות.

התשובה הפשוטה ביותר לכאורה היא כמובן שזוהי היהדות האותנטית, ושהחילונים מבינים זאת (כפי שצוטט מנכ"ל פורום חותם החרד"לי בהתייחס ללימודי יהדות בחינוך הממלכתי: "אנחנו בטוחים שכיוון שהציבור הרחב הוא מתוק, הוא רוצה את היהדות האותנטית"). אלא שמחקריו של ההיסטוריון הגדול יעקב כ"ץ (אדם שומר מצוות כשלעצמו) מראים שהאורתודוקסיה היא עצמה תגובה מודרנית לתופעות המודרנה (השכלה, רפורמה, חילון), ואינה המשך טבעי של היהדות הקדם-מודרנית. אז נפנה לבדוק הסברים חלופיים.

ראשית, ההסבר 'החומרי' מצביע על המונופול האורתודוקסי הקיים במדינת ישראל מזה שבעה עשורים, שכולל לא רק תקציבי-ענק בלעדיים לצורה אחת של יהדות, אלא אף עונשי מאסר (!) במקרים מסוימים על ביטויי יהדות אחרים (כגון תפילה בכותל שלא 'כמנהג המקום', או עריכת חופה מחוץ לרבנות במקרים מסוימים). ניתן לטעון שלא רק שהרצון לקבל הכרה מהמדינה דוחף חילונים לזרועות הממסד האורתודוקסי, אלא שתקופה ממושכת כזו מקבעת בתודעה מהי "היהדות הנכונה".

שנית, ההסבר ההיסטורי על היווצרות החילוניות היהודית בארץ-ישראל: הקבוצות הדומיננטיות בעליה השניה והשלישית, שעיצבו את החילוניות היהודית בישראל, הגיעו ממזרח וממרכז אירופה, בעוד שהזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי התפתחו במערב אירופה. כך שהחלוצים לא נתקלו ביהדות הפרוגרסיבית לא בעולם שממנו באו באירופה, ולא בדמות 'הישוב הישן' שאותו פגשו בארץ. דמות 'היהודי הישן' שלמולו הם עיצבו את עצמם היה יהודי מסורתי ושמרן. (אגב, יש גם חשיבות עקרונית לכך שהזרמים הפרוגרסיביים נטו לכיוון האמנציפציה, והתנועה הרפורמית בראשיתה התנגדה ללאומיות ולציונות. לכן השפעתם בארץ ישראל היתה מועטה בתחילה). בהקשר זה ראוי לציין שאחרי חורבן יהדות אירופה גברו תחושות החמלה, ואולי אף האשמה, כלפי העולם הישן שנחרב – מה שסייע מאוד להפחתת ההתנגדות ויצירת פיוס ונוסטלגיה מאוחרים כלפיו. מעניין להזכיר בהקשר זה את מושג "רצח האב" של פרויד מהחיבור "טוטם וטאבו", שם הוא מתאר תהליך שבו הצעירים רוצחים את אב השבט, וזה צעד הכרחי להתפתחותם, אבל הם נתקפים געגועים ואשמה, ולכן הם מנציחים את דמותו בחייהם ובתרבותם.

שלישית, התהליך הבין-דורי: ניכר פער גדול בין הדור שגדל ביהדות המסורתית ובחר לנטוש אותה באופן מודע ומתוך היכרות, לבין "דור בארץ" שגדל כצבר מחוספס ולא הכיר לעומק את העולם היהודי. כפועל יוצא מכך, נפגעה אנושות גם יכולתו לבחור בתוך היהדות וליצור לעצמו יהדות משלו.

רביעית, הויתור על החינוך הסוציאליסטי האידיאולוגי: בשנת 1953 נחקק חוק החינוך הממלכתי, שמלכתחילה אמור היה להחליף את ארבעת זרמי החינוך בזרם אחד ממלכתי. בפועל, נסגר רק "זרם העובדים" הסוציאליסטי, שהיה הגדול מכולם, ואנשיו הניחו שיוכלו להנחיל את תפיסותיהם על הזרם הממלכתי החדש. בפועל, זה סימן את סיומו של החינוך הסוציאליסטי האידיאולוגי (שכלל גם יסודות מחלנים חזקים), בעוד שהחינוך הממלכתי-דתי והחינוך החרדי העצמאי נותרו על כנם כמערכות חינוך אידיאולוגיות. שני המרכיבים האחרונים מסבירים כיצד הציבור החילוני איבד גם את עולם הידע היהודי וגם את המערך האידיאולוגי החילוני.

חמישית, אני סבור שקיימת נטייה טבעית לזהות לעתים אינטנסיביות עם אותנטיות, ומכיוון שהחיים ההלכתיים הם חיים יהודיים אינטנסיביים (במיוחד בציבור החרדי, שגם מתרחק מהחיים המודרניים), אזי שחילונים רבים מזהים את האורתודוקסיה עם יהדות אותנטית.

שישית, במקביל ובניגוד לנטייה הקודמת, אני סבור שקיימת גם נטייה הפוכה: חילונים מעדיפים נציגים חרדים ליהדות לא מתוך משיכה לאינטנסיביות הזו, אלא דווקא מתוך כך שקל יותר לדחות אותה. כך, חילונים המבקשים לראות עצמם כנציגי הנאורות, הרציונליזם והדמוקרטיה יעדיפו לחשוב על נציגי הדת כחשוכים, פרימיטיביים ופונדמנטליסטים. מבחינה זו, נציגים "נאורים ומתקדמים" של הדת דווקא מקשים על דחייתה, וזה יכול להסביר מדוע הורים חילונים מסוימים יעדיפו שילדיהם (או הם-עצמם) יפגשו נציגים "חשוכים" של היהדות או של הדת.

שביעית, ההסבר הפוליטי: רבים עסקו ועוסקים בשאלה מדוע בן-גוריון ומקימי המדינה לא הפרידו בין דת למדינה. הסבר רווח לכך הוא חששם מפני התנגדות של החרדים להקמת מדינה יהודית, וכך נוצר הסטטוס קוו על מנת להבטיח את המינימום הנדרש לתמיכת אגודת ישראל; הסבר חלופי ידוע שאותו ציין ישעיהו ליבוביץ' הוא דווקא רצונו של בן-גוריון להשאיר את הממסד הדתי בטווח שליטה של המדינה; סוציולוגים ביקורתיים טוענים שלממסד הציוני (החילוני) היה נוח "להפקיד" את היהדות בידי "אחר" שידאג ליהדות עבורו – מכיוון שלא רצו להתנתק מהיהדות לגמרי, אבל גם לא רצו לקחת עליה אחריות. אני מציע להוסיף לכך נדבך נוסף: במבט לאחור אנו רואים שהיעדר הפרדת דת ומדינה איפשר בדיעבד לדור המקימים להנחיל לדורות הבאים לא רק את הזיקה ליהדות, אלא אף את תחושת המרד ביהדות. אני לא מניח שזו היתה סיבה מודעת מלכתחילה, אבל יתכן שהיא תורמת לכך שהמצב לא משתנה בקלות.

שמינית, יצירת "אחר" והגדרה עצמית דרך שלילתו: מנגנון סוציולוגי מוכר הוא שקבוצה מגדירה את עצמה דרך כינון "אחר", השלכה עליו של תכונות מסוימות והגדרה עצמית דרך שלילת אותו "אחר". אלא שבפועל לא ניתן להתנקות לחלוטין מאותן תכונות רצסיביות שהושלכו אל האחר, וכך ה"עצמי" וה"אחר" נותרים כרוכים זה בזה. חלקים בציבור החילוני כוננו את תפיסתם העצמית דרך כינון "האחר" הדתי ושלילתו, אך כאמור אינם יכולים בפועל לוותר לחלוטין על מה שהשליכו אליו, ועל כן ממשיכים להזדקק לו. הגילום המזוקק (והמבעית, בעיניי) של תפיסה זו מתבטא באמירתו של א.ב. יהושע: "היהודי החילוני זקוק ליהודי הדתי לצורך הגדרת זהותו. הדבר נותן לו התמצאות כלשהי במרחב הזהות שלו. הדתיים והדת נותנים לנו מה שטירה ויקטוריאנית נותנת לאנגלי. הם נותנים לנו את תחושת המרכיבים של הזהות".

תשיעית, השמרנות כאי של יציבות בתוך עולם פרוגרסיבי: דווקא משום שרוב הציבור החילוני חי בעולם פרוגרסיבי וליברלי, יתכן שקיימת אצל רבים מהחילונים נטייה נפשית רצסיבית (משנית; ההיפך מדומיננטית) לשמרנות, שצריכה לקבל ביטוי במקום כלשהו, ומקבלת את ביטוייה ברצון לראות לפחות את מרחב החיים הספציפי הזה, היהודי, כמרחב שמרני ולא משתנה.

לבסוף, ובמידה מסוימת בסגירת מעגל עם ההסבר הראשוני אודות האותנטיות של האורתודוקסיה, ישנה טענה רווחת (שאותה אני אישית דוחה) שלפיה "לא ניתן לחלן את המסורת", כלומר שהיהדות היא דתית במהותה, במקורה ובעיקרה. ביטוי מפורסם לעמדה זו ניתן במכתבו של גרשם שלום לפרנץ רוזנצוויג על כך שלא ניתן לחלן את השפה העברית, שהרי "אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

איפה כל זה פוגש אותנו ולמה זה חשוב בעיניי?
השאלות הללו מעסיקות אותי כמי שסבור שהיהדות אינה במהותה וביסודה דת, אלא שניתן גם ניתן לראות בה מורשת תרבותית לאומית של היהודים, בדרך שאותה התווה אחד-העם. יחסם של חילונים אל היהדות מעסיק אותי מפני שאני רואה שתי בעיות עיקריות בזיהוי שלהם את היהדות עם האורתודוקסיה: ראשית, אני סבור שאנשים לא אוהבים להיות היכן שהם מרגישים סוג ב', ולכן אם הם מרגישים שהיהדות הדתית היא האמיתית, והחילונית היא חלקית או פגומה, הם עשויים להירתע מעיסוק ביהדות ככלל. זה בעייתי בעיניי כי אני רואה חשיבות בעיסוק בזהות היהודית מתוך ההשתייכות הלאומית, וכיסוד חשוב בלכידות העם. שנית, במישור הציבורי זיהוי האורתודוקסיה כמייצגת האותנטית של היהדות מובילה להפקדת הסמכות על היהדות בידי החרדים (ובאופן משני גם הציונות הדתית), ולצערי הרב זה מרחיק רבים מיהודי ישראל והעולם מיהדותה של מדינת ישראל ומהמדינה ככלל.
ניתוח הסיבות למצב הקיים חשוב בעיניי כי צריך קודם כל להבין את המציאות, על מנת שניתן יהיה לפעול בה. אשמח לתוספות, הערות ומחשבות נוספות שלכן ושלכם על השאלות הללו.