האם החילונים עדיין אורתודוקסים?

רגב בן דוד

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

ניכר פער גדול בין הדור שגדל ביהדות המסורתית ובחר לנטוש אותה באופן מודע, לבין "דור בארץ" שגדל ולא הכיר לעומק את העולם היהודי. כך, נפגעה אנושות יכולתו לבחור בתוך היהדות וליצור יהדות משלו.
סוציולוגים ביקורתיים טוענים שלממסד הציוני (החילוני) היה נוח "להפקיד" את היהדות בידי "אחר" שידאג ליהדות עבורו – מכיוון שלא רצו להתנתק מהיהדות לגמרי, אבל גם לא רצו לקחת עליה אחריות
השאלות הללו מעסיקות אותי כמי שסבור שהיהדות אינה במהותה וביסודה דת, אלא שניתן גם ניתן לראות בה מורשת תרבותית לאומית של היהודים, בדרך שאותה התווה אחד-העם.

ישנה אמירה נושנה על כך ש"בית הכנסת שהחילונים לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי". כלומר – החילונים אולי אינם מקיימים תורה ומצוות, אבל הם מקבלים במפורש או במובלע את התשובה האורתודוקסית לשאלה מהי היהדות. בעשורים האחרונים יש תחייה של העיסוק ביהדות בעולם החילוני, וגם הזרמים הלא-אורתודוקסיים החלו לתת מענה בטקסי חיים לציבור החילוני. האם האמירה הנושנה עדיין נכונה? באיזו מידה? ולמה? השאלות הללו מעסיקות אותי מכמה סיבות (שאותן אפרט בסוף), ואני רוצה לחלוק את תובנותיי לגביהן ולהזמין אתכם/ן להוסיף משלכם/ן.

רגע של נתונים: בסקרים מהשנים האחרונות עולה ש-90% מהחילונים תומכים בהחלת נישואין אזרחיים בישראל, אך במצב הנוכחי כמעט מחצית מהם בוחרים בכל זאת בנישואין במסגרת אורתודוקסית, ובין שליש לרבע מהם מציינים שיבחרו כך אף כשכל האפשרויות תוכרנה כחוקיות [סקרי חדו"ש]. גם בתחומים אחרים התמונה די דומה: כ-80% מהחילונים תומכים במתן אפשרות לקבורה חילונית בישראל, ובו בזמן למעלה מ-40% מהחילונים מציינים שחשוב להם שהם-עצמם או בני-משפחתם ייקברו בקבורה אורתודוקסית [מחקר של גיא בן-פורת].

דוגמה נוספת: כאשר שואלים חילונים במי ראוי להכיר כיהודי, כחצי מהם תומכים בהכרה בכל סוגי הגיור, כולל אפשרות של "גיור חילוני" (לימודי יהדות וטקס קבלה לעם היהודי בהליך לא דתי), והיתר מגבילים את ההכרה לגיורים אורתודוקסיים [חדו"ש]. לבסוף, כששואלים חילונים עם איזה זרם ביהדות הם מזדהים, 64% מהם משיבים שעם אף זרם, אך היתר מביעים עדיפות מובהקת לזרם האורתודוקסי (23%) על פני הרפורמי (5%) והקונסרבטיבי (2%) [סקר Pew]. כלומר: גם אם לא באופן גורף, הרי שבמידה מסוימת לפחות מביעים חלק מהחילונים תמיכה בגישה האורתודוקסית או בכירות לאורתודוקסיה על פני גישות יהודיות אחרות. אנסה להציע כמה הסברים לכך, ואשמח לתוספות והערות.

התשובה הפשוטה ביותר לכאורה היא כמובן שזוהי היהדות האותנטית, ושהחילונים מבינים זאת (כפי שצוטט מנכ"ל פורום חותם החרד"לי בהתייחס ללימודי יהדות בחינוך הממלכתי: "אנחנו בטוחים שכיוון שהציבור הרחב הוא מתוק, הוא רוצה את היהדות האותנטית"). אלא שמחקריו של ההיסטוריון הגדול יעקב כ"ץ (אדם שומר מצוות כשלעצמו) מראים שהאורתודוקסיה היא עצמה תגובה מודרנית לתופעות המודרנה (השכלה, רפורמה, חילון), ואינה המשך טבעי של היהדות הקדם-מודרנית. אז נפנה לבדוק הסברים חלופיים.

ראשית, ההסבר 'החומרי' מצביע על המונופול האורתודוקסי הקיים במדינת ישראל מזה שבעה עשורים, שכולל לא רק תקציבי-ענק בלעדיים לצורה אחת של יהדות, אלא אף עונשי מאסר (!) במקרים מסוימים על ביטויי יהדות אחרים (כגון תפילה בכותל שלא 'כמנהג המקום', או עריכת חופה מחוץ לרבנות במקרים מסוימים). ניתן לטעון שלא רק שהרצון לקבל הכרה מהמדינה דוחף חילונים לזרועות הממסד האורתודוקסי, אלא שתקופה ממושכת כזו מקבעת בתודעה מהי "היהדות הנכונה".

שנית, ההסבר ההיסטורי על היווצרות החילוניות היהודית בארץ-ישראל: הקבוצות הדומיננטיות בעליה השניה והשלישית, שעיצבו את החילוניות היהודית בישראל, הגיעו ממזרח וממרכז אירופה, בעוד שהזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי התפתחו במערב אירופה. כך שהחלוצים לא נתקלו ביהדות הפרוגרסיבית לא בעולם שממנו באו באירופה, ולא בדמות 'הישוב הישן' שאותו פגשו בארץ. דמות 'היהודי הישן' שלמולו הם עיצבו את עצמם היה יהודי מסורתי ושמרן. (אגב, יש גם חשיבות עקרונית לכך שהזרמים הפרוגרסיביים נטו לכיוון האמנציפציה, והתנועה הרפורמית בראשיתה התנגדה ללאומיות ולציונות. לכן השפעתם בארץ ישראל היתה מועטה בתחילה). בהקשר זה ראוי לציין שאחרי חורבן יהדות אירופה גברו תחושות החמלה, ואולי אף האשמה, כלפי העולם הישן שנחרב – מה שסייע מאוד להפחתת ההתנגדות ויצירת פיוס ונוסטלגיה מאוחרים כלפיו. מעניין להזכיר בהקשר זה את מושג "רצח האב" של פרויד מהחיבור "טוטם וטאבו", שם הוא מתאר תהליך שבו הצעירים רוצחים את אב השבט, וזה צעד הכרחי להתפתחותם, אבל הם נתקפים געגועים ואשמה, ולכן הם מנציחים את דמותו בחייהם ובתרבותם.

שלישית, התהליך הבין-דורי: ניכר פער גדול בין הדור שגדל ביהדות המסורתית ובחר לנטוש אותה באופן מודע ומתוך היכרות, לבין "דור בארץ" שגדל כצבר מחוספס ולא הכיר לעומק את העולם היהודי. כפועל יוצא מכך, נפגעה אנושות גם יכולתו לבחור בתוך היהדות וליצור לעצמו יהדות משלו.

רביעית, הויתור על החינוך הסוציאליסטי האידיאולוגי: בשנת 1953 נחקק חוק החינוך הממלכתי, שמלכתחילה אמור היה להחליף את ארבעת זרמי החינוך בזרם אחד ממלכתי. בפועל, נסגר רק "זרם העובדים" הסוציאליסטי, שהיה הגדול מכולם, ואנשיו הניחו שיוכלו להנחיל את תפיסותיהם על הזרם הממלכתי החדש. בפועל, זה סימן את סיומו של החינוך הסוציאליסטי האידיאולוגי (שכלל גם יסודות מחלנים חזקים), בעוד שהחינוך הממלכתי-דתי והחינוך החרדי העצמאי נותרו על כנם כמערכות חינוך אידיאולוגיות. שני המרכיבים האחרונים מסבירים כיצד הציבור החילוני איבד גם את עולם הידע היהודי וגם את המערך האידיאולוגי החילוני.

חמישית, אני סבור שקיימת נטייה טבעית לזהות לעתים אינטנסיביות עם אותנטיות, ומכיוון שהחיים ההלכתיים הם חיים יהודיים אינטנסיביים (במיוחד בציבור החרדי, שגם מתרחק מהחיים המודרניים), אזי שחילונים רבים מזהים את האורתודוקסיה עם יהדות אותנטית.

שישית, במקביל ובניגוד לנטייה הקודמת, אני סבור שקיימת גם נטייה הפוכה: חילונים מעדיפים נציגים חרדים ליהדות לא מתוך משיכה לאינטנסיביות הזו, אלא דווקא מתוך כך שקל יותר לדחות אותה. כך, חילונים המבקשים לראות עצמם כנציגי הנאורות, הרציונליזם והדמוקרטיה יעדיפו לחשוב על נציגי הדת כחשוכים, פרימיטיביים ופונדמנטליסטים. מבחינה זו, נציגים "נאורים ומתקדמים" של הדת דווקא מקשים על דחייתה, וזה יכול להסביר מדוע הורים חילונים מסוימים יעדיפו שילדיהם (או הם-עצמם) יפגשו נציגים "חשוכים" של היהדות או של הדת.

שביעית, ההסבר הפוליטי: רבים עסקו ועוסקים בשאלה מדוע בן-גוריון ומקימי המדינה לא הפרידו בין דת למדינה. הסבר רווח לכך הוא חששם מפני התנגדות של החרדים להקמת מדינה יהודית, וכך נוצר הסטטוס קוו על מנת להבטיח את המינימום הנדרש לתמיכת אגודת ישראל; הסבר חלופי ידוע שאותו ציין ישעיהו ליבוביץ' הוא דווקא רצונו של בן-גוריון להשאיר את הממסד הדתי בטווח שליטה של המדינה; סוציולוגים ביקורתיים טוענים שלממסד הציוני (החילוני) היה נוח "להפקיד" את היהדות בידי "אחר" שידאג ליהדות עבורו – מכיוון שלא רצו להתנתק מהיהדות לגמרי, אבל גם לא רצו לקחת עליה אחריות. אני מציע להוסיף לכך נדבך נוסף: במבט לאחור אנו רואים שהיעדר הפרדת דת ומדינה איפשר בדיעבד לדור המקימים להנחיל לדורות הבאים לא רק את הזיקה ליהדות, אלא אף את תחושת המרד ביהדות. אני לא מניח שזו היתה סיבה מודעת מלכתחילה, אבל יתכן שהיא תורמת לכך שהמצב לא משתנה בקלות.

שמינית, יצירת "אחר" והגדרה עצמית דרך שלילתו: מנגנון סוציולוגי מוכר הוא שקבוצה מגדירה את עצמה דרך כינון "אחר", השלכה עליו של תכונות מסוימות והגדרה עצמית דרך שלילת אותו "אחר". אלא שבפועל לא ניתן להתנקות לחלוטין מאותן תכונות רצסיביות שהושלכו אל האחר, וכך ה"עצמי" וה"אחר" נותרים כרוכים זה בזה. חלקים בציבור החילוני כוננו את תפיסתם העצמית דרך כינון "האחר" הדתי ושלילתו, אך כאמור אינם יכולים בפועל לוותר לחלוטין על מה שהשליכו אליו, ועל כן ממשיכים להזדקק לו. הגילום המזוקק (והמבעית, בעיניי) של תפיסה זו מתבטא באמירתו של א.ב. יהושע: "היהודי החילוני זקוק ליהודי הדתי לצורך הגדרת זהותו. הדבר נותן לו התמצאות כלשהי במרחב הזהות שלו. הדתיים והדת נותנים לנו מה שטירה ויקטוריאנית נותנת לאנגלי. הם נותנים לנו את תחושת המרכיבים של הזהות".

תשיעית, השמרנות כאי של יציבות בתוך עולם פרוגרסיבי: דווקא משום שרוב הציבור החילוני חי בעולם פרוגרסיבי וליברלי, יתכן שקיימת אצל רבים מהחילונים נטייה נפשית רצסיבית (משנית; ההיפך מדומיננטית) לשמרנות, שצריכה לקבל ביטוי במקום כלשהו, ומקבלת את ביטוייה ברצון לראות לפחות את מרחב החיים הספציפי הזה, היהודי, כמרחב שמרני ולא משתנה.

לבסוף, ובמידה מסוימת בסגירת מעגל עם ההסבר הראשוני אודות האותנטיות של האורתודוקסיה, ישנה טענה רווחת (שאותה אני אישית דוחה) שלפיה "לא ניתן לחלן את המסורת", כלומר שהיהדות היא דתית במהותה, במקורה ובעיקרה. ביטוי מפורסם לעמדה זו ניתן במכתבו של גרשם שלום לפרנץ רוזנצוויג על כך שלא ניתן לחלן את השפה העברית, שהרי "אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

איפה כל זה פוגש אותנו ולמה זה חשוב בעיניי?
השאלות הללו מעסיקות אותי כמי שסבור שהיהדות אינה במהותה וביסודה דת, אלא שניתן גם ניתן לראות בה מורשת תרבותית לאומית של היהודים, בדרך שאותה התווה אחד-העם. יחסם של חילונים אל היהדות מעסיק אותי מפני שאני רואה שתי בעיות עיקריות בזיהוי שלהם את היהדות עם האורתודוקסיה: ראשית, אני סבור שאנשים לא אוהבים להיות היכן שהם מרגישים סוג ב', ולכן אם הם מרגישים שהיהדות הדתית היא האמיתית, והחילונית היא חלקית או פגומה, הם עשויים להירתע מעיסוק ביהדות ככלל. זה בעייתי בעיניי כי אני רואה חשיבות בעיסוק בזהות היהודית מתוך ההשתייכות הלאומית, וכיסוד חשוב בלכידות העם. שנית, במישור הציבורי זיהוי האורתודוקסיה כמייצגת האותנטית של היהדות מובילה להפקדת הסמכות על היהדות בידי החרדים (ובאופן משני גם הציונות הדתית), ולצערי הרב זה מרחיק רבים מיהודי ישראל והעולם מיהדותה של מדינת ישראל ומהמדינה ככלל.
ניתוח הסיבות למצב הקיים חשוב בעיניי כי צריך קודם כל להבין את המציאות, על מנת שניתן יהיה לפעול בה. אשמח לתוספות, הערות ומחשבות נוספות שלכן ושלכם על השאלות הללו.

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. דוד שמעון

    נימוק חשוב נוסף הוא "הרוב":
    רוב היהודים הלא חילוניים בארץ הם אורטודוקסים.
    בית הכנסת שהכי קרוב לבית של רוב החילונים בישראל הוא אורטודוקסי.
    רוב נבחרי הציבור שעוסקים בענייני דת הם אורתודוקסים (אפילו המפלגות המרכז!)

    נימוק אחר – חוסר האטרקטיביות של החלופות. מי שאינו "משוגע לדבר" וחי במעגלים של ההתחדשות היהודית, שבוחל בממסד הרבני יוותר לגמרי על טקס דתי, בחתונה למשל – חתונה בחו"ל, כי רבה רפורמית או רב קונסרבטיבי או רב מצוהר, כולם לא מעניינים ולא רלוונטיים לחיים שלי.

    דרך אגב – האם הדתיים עדיין אורתודוקסים?

    1. רגב

      תודה דוד,
      אתה צודק ללא ספק שהרוב המובהק של דתיים אורתודוקסיים בהשוואה לדתיים רפורמיים/קונסרבטיבים בישראל משפיע מאוד על דמות היהדות בעיני החילונים. מכיוון שרוב היהדות בארה"ב היא רפורמית וקונסרבטיבית (יחד הם סביב 50%, בעוד שהאורתודוקסיה המודרנית היא 3% והחרדים 7%), זה מעלה שאלה גם על עצם הנוכחות הדלה של הזרמים הפרוגרסיביים בישראל.
      האם הם מראש פחות ציוניים (כפי שציינתי לגבי התנועה הרפורמית בראשיתה)? האם הם לא עולים מכיוון שמדינת ישראל מזלזלת ביהדותם?

      לגבי הנקודה השנייה שלך, על בתי הכנסת – באיזו מידה אפשר לייחס את זה ל"סיבה החומרית" שציינתי?

      ולסיום, אנא הרחב על השאלה שבה סיימת…

      1. דוד שמעון

        תודה רגב על התגובה!

        בתי הכנסת לא קשורים לנקודה השניה שלי (האטרקטיביות), אלא לנקודה הראשונה – "הרוב".
        ולדעתי הסיבה לכך שרוב הדתיים ורוב בתי הכנסת "אורתודוקסיים", אינה קשורה לסיבה החומרית אליה רמזת (מונפול, הקצאת תקציבים שמפלה לרעה זרמים אחרים, אפליה חקיקתית), אלא לסיבה דמוקרטית במובן הרובני שלה – הרי אין חוק שמחייב בתי כנסת אורתודוקסיים, ואף קהילה רפורמית לא תכלא לו תקים בית כנסת לעצמה, ואני סבור שהיא גם תקבל תקציבים מהמועצה המקומית, לו נבחרי הציבור יכירו בערך שלה. אולם – בתי כנסת כאלה נדירים יחסית לאורטודוקסיים מינמוקי היצע וביקוש.

        לגבי השאלה שבה סיימתי –
        אני חושב שבמאמר שלך (ואולי גם בכלל) יש בלבול בין "היהדות האורטודוקסית" לבין "ממסד הרבנות".
        הרי העונש שציינת על עריכת חופה פרטית יוטל גם על רבנים אורטודוקסיים.
        הרי מובילי "השגחה פרטית" הם רבנים אורטודוקסיים, שהחוק לא מאפשר להם להשתמש במילה "כשר", וכך גם רבים מהקליינטים שמבקשים ומעדיפים את הכשרות שלהם (גילוי נאות, בכל יום נתון מעדיף להזמין ארוחת צהריים מ"עמינדב" שבהשגחה פרטית על כל מסעדה אחרת שעושה משלוחים לעבודה שלי. גם האוכל הוא הפוליטי).
        הרי חברי הכנסת של "מפלגות המרכז", שהובילו את החקיקה למען תקצוב "יהדות ישראלית", יגדירו עצמם אורתודוקסיים

        גם כינוי שנועד להעליב "ניאו-רפורמי", שבו מכונים מורי ורבותי, שמחוייבים להלכה, וודאי יגדירו עצמם כאורתודוקסיים, מעיד על הנתק בין הדתיים לקו השמרני.
        ודתיים שהולכים ומובילים מוסדות כמו "עין פרת",
        ודתיים ששולחים את ילדיהם ל"חינוך המשלב"
        ודתיים שלומדים את הרב השל (שאולי בעצמו גם היה סוג של אורטודוקסי)
        וכאלה שקרובים ל"מרכז הפיצה"

        אני לא רוצה להעליב אותם (ואותי), אבל הם פחות "אורטודוקסיים", אבל אולי יותר דתיים.

  2. חגי כהן

    היי רגב, קראתי את המאמר ונהנתי מאוד.
    אני מאוד מזדהה עם הטענה שלך שמוצגת בעיקר בסיבה הראשונה שהצגת, שהרבה יהודים חושבים שהיהדות האורתודוקסית היא היהדות הנכונה. היא בעצם היהדות היחידה שיש לה ביטוי תקשורתי ושאותה אנחנו רואים. היא גם מאוד נחרצת ויציבה בעמדותיה, שקל לנו כחילונים להעריך שאנחנו מבינים אותה. אנחנו רואים את הסממנים החיצונים שלה וחושבים שאנחנו מבינים מה קלטנו, ואז קל לנו לחשוב שהבנו את הדת. אנחנו לא נחשפים כמעט ליהדות יותר ליברלית, ולא מבינים את העומק שלה- ואז אנחנו חושבים שיש גם דתיים שאפשר להתחבר אליהם. קצת כמו זה שאנשים ימנים פוגשים ערבי שהוא נחמד אליהם, ואז הם אומרים- יש גם כאלה.

    אני חושב שאצלי עוד קושי שעולה הוא שאצלי אישית יש כבר מין ריחוק מהיהדות, ברמה שלפעמים אני לא בטוח בכלל שזה חייב להיות הסיפור שלי. במהלך שהותי במדרשה הרגשתי מאוד קרוב ומחובר, והרגשתי שאני מבין מה הסיפור שלי, הרגשתי שאני יכול לראות את עצמי כחלק מהמארג היהודי, כחלק מהעם ומההיסטוריה שלו. אבל, עם חזרתי הביתה, לפעמים אני חושב שאין לי סיבה בעצם להתעניין ביהדות, כי היא לא חייבת להיות חלק מהעולם שלי. היא יכולה להיות סיפור בפני עצמו, שיש בה אנשים מהכל קשת הביטוי, אבל לי זה כבר לא מפריע, עלי זה כבר לא משפיע. נראה לי מתחבר לסיבה שאמרת שבגלל זה החילונים יותר ישתייכו לבית הכנסת האורתודקסי. כי חילונים רבים, היהדות היא גם ככה לא הסיפור שלהם- אז מה משנה כבר אם הם יעשו את זה באורתודוקסיה או לא, העיקר פשוט להעביר את החלק הזה ולהמשיך בחיים שלנו- אבל עדיין להשאר במשחק…

    בקיצור, יש לי על מה לחשוב. תודה על המאמר!

    1. רגב

      היי חגי,
      תודה על השיתוף האישי והכֶּן.
      אני חושב שהתהייה על מקום היהדות בחיינו היא רחבה מאוד במאתיים השנים האחרונות, וניתנות לה תשובות מגוונות. אני אישית מוצא חשיבות רבה בהעמקת הזיקה אל העבר היהודי ואל העם היהודי החי כיום. אני גם חושב שהחיים במדינת ישראל מאפשרים לנו לחוש ולבטא את היהדות שלנו בלבוש אחר לגמרי מזה שהיה נהוג בדורות הגלות (ההלכה) – והיהדות הישראלית לובשת שוב מאפיינים 'טבעיים' של שירה, ספרות, חיי יומיום, קשר עם הטבע, חיים מדיניים וכלכליים ועוד. ובכל זאת, אני חושב שאנחנו לא רק 'ישראלים דנדשים' מכמה סיבות: ראשית כי לישראליות שלנו יש שורשים יהודיים עמוקים (שבאים לידי ביטוי ברבדי השפה העברית, בפתגמים שלנו, בתבניות המחשבה ועוד), כלומר שבמובנים רבים אנחנו *כבר* יהודים; ושנית כי *כדאי וראוי* להעמיק את השורשים הללו ולינוק מהמורשת העשירה והמופלאה שעברה את מבחן הזמן.

      בדבריך הזכרת גם את המעבר מסביבת המדרשה אל סביבות חיים שונות. נראה לי שזה טבעי למצוא מינונים שונים בסביבות חיים שונות, ואולי בתקופות שונות. מאחל לך שתמצא את המינונים הנכונים, ומאחל שהסיפור היהודי הרחב יהיה חלק משמעותי 😉

כתיבת תגובה

מומלצים:

בין מים למים

הוא הגיע אליה בשעת בוקר מוקדמת, יודע שלפניו עוד יום עמוס לכלוך של אנשים אחרים. הבוקר היה מסוג הבקרים שהשינה והערות לא לגמרי ניתקו זו מזו, ובדרך כלל התוצאה היא בליל מחשבות גבוהות ונישאות עד רום שמיים

קרא/י עוד »

חג שיא השיגרה

חג הקציר או חג מתן תורה? שני שמות החג נשמעים כמו שמות של אירועים יוצאי דופן השונים זה מזה. אך למעשה שני השמות מצביעים לעבר

קרא/י עוד »