בין "התנגדות מתונה" ו"תמיכה קיצונית"

סביב מצעד הגאווה והסובלנות ונאום לוינשטיין התעורר שיח ערכי חשוב ונוקב בציבוריות הישראלית, והיו לו הדים משמעותיים גם בתוך קהילת המדרשה (למשל בדבריהם של יבניה ושל נעם גזונדהייט). בשיח הציבורי הזה מצאתי את עצמי לפרקים באי-נוחות, שרק בימים האחרונים התבהרה לי לכדי תובנה. תובנה זו, אם לדלג לרגע לשורה התחתונה, היא שבעוד ששיח הדתיות–חילוניות שלנו כבר מספיק מפותח, ניואנסי ורגיש למורכבות כדי להתעלות מעל לשחור/לבן ולזהות אפשרויות נוספות של גווני-אמצע, הרי ששיח השמרנות–ליברליות שלנו הוא צעיר ולכן סובל מתסמיני שחור/לבן. השאלה החשובה היא אם נצליח לייצר גם בציר הזה תפיסה של גווני-ביניים.

אסימון אחד לגבי הנקודה הזו נפל לי סביב החלטתו של ניר ברקת שלא להגיע למצעד, והזדעקותם של תומכי המצעד ואוהדי ברקת על החלטה זו. אני חשתי שעצם אפִשוּר המצעד הוא הכרחי מבחינה דמוקרטית וליברלית, אבל שהשתתפותו של ברקת בהחלט לא הכרחית מהבחינות האלו. הגיוני לחלוטין שבוחריו של ברקת יצפו שהוא יגיע, ויתאכזבו מאוד מהחלטתו; אבל היא אינה החלטה לא-לגיטימית. גם הטקסט של נעם היה המחשה טובה לכך שלא כל עמדה שאיתה אני לא מסכים היא עמדה לא-לגיטימית: נעם הביע עמדה שמנוגדת לעמדתי האישית בהתנגדותו להשתתפות במצעד, אבל ביסס אותה באופן שאותו כיבדתי והערכתי כשהביע תמיכה בצורות אחרות – הגעה לאזכרה לשירה בנקי ז"ל, צידוד במתן שוויון זכויות ועוד.

התמונה המצטיירת מהדהדת את מה שאנחנו כבר מכירים היטב משיח הזהות היהודית אצלנו: אין רק "בעד" ו"נגד", אלא יש "נגד" קיצוני ו"נגד" מתון, כשם שיש "בעד" קיצוני ו"בעד" מתון. המאבק הציבורי, וגם שלי אישית, יצא ברובו נגד "ההתנגדות הקיצונית", אבל מצאתי את עצמי רואה חשיבות בשיח מכבד ומעמיק עם "ההתנגדות המתונה", וחולק על "התמיכה הקיצונית", כפי שהתבטאה למשל ב"דרישה" מברקת להגיע.

חשוב לומר שההכרה בקיומה של עמדה מנוגדת ולגיטימית לא נובעת מחוסר-יכולת ליצור אמירה ברורה ולסמן את גבולות השיח הלגיטימי. את "ההתנגדות הקיצונית" חשוב להוקיע, וחשוב להבין שאין בכך סתירה לשיח הפלורליסטי אלא אדרבה – הגנה עליו. יתכן שראיתם שכמה מתומכי נאום לוינשטיין טענו שמתנגדיו מציגים את עצמם כפלורליסטים/ליברלים בעודם שוללים את זכותו להביע דעה (ולכן כביכול יש סתירה בעמדת המתנגדים). אך זו טענה שגויה ודמגוגית, כי אין "גזירה שווה" בין פסילת לוינשטיין את הלהט"בים לבין פסילת הליברל את לוינשטיין: ליברל אינו פוסל אדם אחר על בסיס הכרעותיו או העדפותיו במרחב הפרטי; לוינשטיין פסל קבוצות שונות ממנו על סמך בחירותיהן/העדפותיהן במרחב הפרטי, ובכך נקט בעמדה לא-ליברלית; פסילת עמדתו של לוינשטיין אינה נובעת מבחירותיו של לוינשטיין במרחב הפרטי שלו, אלא מפסילתו את אותן קבוצות. לכן חשוב להבהיר שפסילת עמדתו של לוינשטיין אינה כשל בליברליות, אלא היא סימון גבולות הגזרה של הליברליות, שאינה מחויבת לקבל עמדות ואמירות המסכנות את השיח הליברלי. בדיוק כפי ש"דמוקרטיה מתגוננת" אינה סתירה פנימית, אלא תנאי הכרחי.

אם נשוב כעת לעניין השיח המתון, אני יודע שכמה אנשים הרגישו בימים האחרונים לא בנוח לומר שאינם מזדהים עם המצעד, כי בתוך המעגלים הפלורליסטיים זו דעת מיעוט (שזה כמובן הפוך מהמצב בשיח הציבורי הכללי). אני חושב שבין היתר זה מפני שהעיסוק שלנו – במדרשה, ונראה לי שבישראל בכלל – בשאלות ערכיות של שמרנות וליברליות הוא יחסית חדש, ולכן הוא עוד נוטה לדיכוטומיות גורפות. בשל כך הם הרגישו אולי שאין סובלנות כלפי כל התנגדות שהיא, כי "התמיכה הקיצונית" מניחה שכל התנגדות היא "התנגדות קיצונית" ואינה לגיטימית. יצירת שיח מורכב ותפיסה של "רצף" יכולה לעזור כאן מאוד.

אני רוצה להאמין שהניסיון שרכשנו בשיח מורכב והרגישות שהצלחנו לפתח יצליחו לתרגם את עצמם גם למישור הזה, ושההבשלה של שיח מורכבות בהקשר של שמרנות–ליברליות תהיה מהירה יותר, וכך "התנגדות מתונה" תתקבל כלגיטימית ותשתלב בשיח המפרה. בזכות הניסיון שלנו, אולי נצליח ליצור רצף חדש בין תפיסות שמרניות לליברליות, רצף שלא חוטא בראייה דיכוטומית אלא מסוגל להבחין באמיתות וברגישיות שיש בדעות שונות, וגם היכן שלא מסכימים – להכיר באפשרות הלגיטימיות של עמדה שונה משלי, לפחות בחלק מהדעות הנגדיות.