בין "התנגדות מתונה" ו"תמיכה קיצונית"

האם נצליח ליצור 'רצף' גם בשאלות של שמרנות וליברליות?

רגב בן דוד

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

סביב מצעד הגאווה והסובלנות ונאום לוינשטיין התעורר שיח ערכי חשוב ונוקב בציבוריות הישראלית, והיו לו הדים משמעותיים גם בתוך קהילת המדרשה (למשל בדבריהם של יבניה ושל נעם גזונדהייט). בשיח הציבורי הזה מצאתי את עצמי לפרקים באי-נוחות, שרק בימים האחרונים התבהרה לי לכדי תובנה. תובנה זו, אם לדלג לרגע לשורה התחתונה, היא שבעוד ששיח הדתיות–חילוניות שלנו כבר מספיק מפותח, ניואנסי ורגיש למורכבות כדי להתעלות מעל לשחור/לבן ולזהות אפשרויות נוספות של גווני-אמצע, הרי ששיח השמרנות–ליברליות שלנו הוא צעיר ולכן סובל מתסמיני שחור/לבן. השאלה החשובה היא אם נצליח לייצר גם בציר הזה תפיסה של גווני-ביניים.

אסימון אחד לגבי הנקודה הזו נפל לי סביב החלטתו של ניר ברקת שלא להגיע למצעד, והזדעקותם של תומכי המצעד ואוהדי ברקת על החלטה זו. אני חשתי שעצם אפִשוּר המצעד הוא הכרחי מבחינה דמוקרטית וליברלית, אבל שהשתתפותו של ברקת בהחלט לא הכרחית מהבחינות האלו. הגיוני לחלוטין שבוחריו של ברקת יצפו שהוא יגיע, ויתאכזבו מאוד מהחלטתו; אבל היא אינה החלטה לא-לגיטימית. גם הטקסט של נעם היה המחשה טובה לכך שלא כל עמדה שאיתה אני לא מסכים היא עמדה לא-לגיטימית: נעם הביע עמדה שמנוגדת לעמדתי האישית בהתנגדותו להשתתפות במצעד, אבל ביסס אותה באופן שאותו כיבדתי והערכתי כשהביע תמיכה בצורות אחרות – הגעה לאזכרה לשירה בנקי ז"ל, צידוד במתן שוויון זכויות ועוד.

התמונה המצטיירת מהדהדת את מה שאנחנו כבר מכירים היטב משיח הזהות היהודית אצלנו: אין רק "בעד" ו"נגד", אלא יש "נגד" קיצוני ו"נגד" מתון, כשם שיש "בעד" קיצוני ו"בעד" מתון. המאבק הציבורי, וגם שלי אישית, יצא ברובו נגד "ההתנגדות הקיצונית", אבל מצאתי את עצמי רואה חשיבות בשיח מכבד ומעמיק עם "ההתנגדות המתונה", וחולק על "התמיכה הקיצונית", כפי שהתבטאה למשל ב"דרישה" מברקת להגיע.

חשוב לומר שההכרה בקיומה של עמדה מנוגדת ולגיטימית לא נובעת מחוסר-יכולת ליצור אמירה ברורה ולסמן את גבולות השיח הלגיטימי. את "ההתנגדות הקיצונית" חשוב להוקיע, וחשוב להבין שאין בכך סתירה לשיח הפלורליסטי אלא אדרבה – הגנה עליו. יתכן שראיתם שכמה מתומכי נאום לוינשטיין טענו שמתנגדיו מציגים את עצמם כפלורליסטים/ליברלים בעודם שוללים את זכותו להביע דעה (ולכן כביכול יש סתירה בעמדת המתנגדים). אך זו טענה שגויה ודמגוגית, כי אין "גזירה שווה" בין פסילת לוינשטיין את הלהט"בים לבין פסילת הליברל את לוינשטיין: ליברל אינו פוסל אדם אחר על בסיס הכרעותיו או העדפותיו במרחב הפרטי; לוינשטיין פסל קבוצות שונות ממנו על סמך בחירותיהן/העדפותיהן במרחב הפרטי, ובכך נקט בעמדה לא-ליברלית; פסילת עמדתו של לוינשטיין אינה נובעת מבחירותיו של לוינשטיין במרחב הפרטי שלו, אלא מפסילתו את אותן קבוצות. לכן חשוב להבהיר שפסילת עמדתו של לוינשטיין אינה כשל בליברליות, אלא היא סימון גבולות הגזרה של הליברליות, שאינה מחויבת לקבל עמדות ואמירות המסכנות את השיח הליברלי. בדיוק כפי ש"דמוקרטיה מתגוננת" אינה סתירה פנימית, אלא תנאי הכרחי.

אם נשוב כעת לעניין השיח המתון, אני יודע שכמה אנשים הרגישו בימים האחרונים לא בנוח לומר שאינם מזדהים עם המצעד, כי בתוך המעגלים הפלורליסטיים זו דעת מיעוט (שזה כמובן הפוך מהמצב בשיח הציבורי הכללי). אני חושב שבין היתר זה מפני שהעיסוק שלנו – במדרשה, ונראה לי שבישראל בכלל – בשאלות ערכיות של שמרנות וליברליות הוא יחסית חדש, ולכן הוא עוד נוטה לדיכוטומיות גורפות. בשל כך הם הרגישו אולי שאין סובלנות כלפי כל התנגדות שהיא, כי "התמיכה הקיצונית" מניחה שכל התנגדות היא "התנגדות קיצונית" ואינה לגיטימית. יצירת שיח מורכב ותפיסה של "רצף" יכולה לעזור כאן מאוד.

אני רוצה להאמין שהניסיון שרכשנו בשיח מורכב והרגישות שהצלחנו לפתח יצליחו לתרגם את עצמם גם למישור הזה, ושההבשלה של שיח מורכבות בהקשר של שמרנות–ליברליות תהיה מהירה יותר, וכך "התנגדות מתונה" תתקבל כלגיטימית ותשתלב בשיח המפרה. בזכות הניסיון שלנו, אולי נצליח ליצור רצף חדש בין תפיסות שמרניות לליברליות, רצף שלא חוטא בראייה דיכוטומית אלא מסוגל להבחין באמיתות וברגישיות שיש בדעות שונות, וגם היכן שלא מסכימים – להכיר באפשרות הלגיטימיות של עמדה שונה משלי, לפחות בחלק מהדעות הנגדיות.

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. שלמה נטר

    תודה רגב!

  2. שני ג'רבי

    רגב, מצטרפת לשלמה באמירת התודה, נהניתי לקרוא ואני שמחה על השיחה הזו. דבר שמטריד אותי לאחרונה הוא ש"התנגדות מתונה" שהצגת נתפשת כנידפוּת רעיונית, שקל לטלטל ושאינה ברת קיימא. האם אפשר לחנך ילדים במתינות? האם אפשר לשנות את העולם במתינות?

    הייחודיות בדברים של נעם היו שהעז להשמיע את קולו באופן בהיר ומגובש, שלא כמו אותם אלו שהצגת שחששו להשמיע את ההתנגדות שלהם. אני חושבת שהכח בדברים של נעם הם ההכרה במקורות הדעה שלי ובישירות ובכבוד הפניה לאנשים שאינם מסכימים איתי. אני חוששת שרבים מה"מתונים" לא נתפשים כבעלי אג'נדה, אולי בגלל שמוותרים לרוב על תגובות מורכבות שכאלה ושותקים…

כתיבת תגובה

מומלצים:

חנוכת בית, חנוכת חוץ

חנוכה – אמצע החורף, אפשר לומר – הוא חג שמציינים אותו מדי יום עם המשפחה בבית, בסוף היום. הרוחות יכולות לנשוב ולשרוק כאוות נפשן, הגשם יכול להינתך בעוצמה בניסיון נואש להשתתף בחגיגה, אבל אני והמשפחה שלי נעמוד בין ארבע קירות בטוחים, מסביב לנרות, ונחכה לרגע שאבא ישאל "מי שר איתי 'מי ימלל' בשני קולות?" כדי לגלגל עיניים ולצחוק עליו.

קרא/י עוד »

ריקוד של גשם במדבר

בשוך הסערה (ובשוך הריקודים העליזים של ילדי המדבר הצמאים לגשם) ישבו לפגישה צוות החקלאות של הקיבוץ, להעריך נזקים, לחשוב יחד איך מתחילים לשקם את החורבן, ו…לשאול יחד שאלות קיומיות

קרא/י עוד »

זה לא נגמר עד שסבא שר

ברומניה, כך סיפר סבא, בכל מוצאי שבת היו מזמינים הוריו כרכרה רתומה לסוס, לוקחים את שני בניהם ויוצאים למסעדה ולאחר מכן לאופרה. סבא תמיד אהב אופרה ומחזמרים (תודה אקדמיה על התיקון המבאס)

קרא/י עוד »

הבעיה הבסיסית

למדינת ישראל יש הרבה בעיות. ואנחנו הישראלים אוהבים לדבר על הבעיות שלנו, להסביר איך הגענו לכאן, להציע פתרונות. לפעמים מרגיש שאנחנו מדברים על אותן בעיות כבר שנים אבל לא הרבה משתנה

קרא/י עוד »

סיפור על גמרא, בירה וחלומות

מה הקשר בין פרנקפורט, בוסטון, בית מדרש, מסעדה וצ'יפס יהודי? אז זהו, מסתבר שיש קשר מעניין מאוד. כתבה שפורסמה ב- Jewish Insider בתחילת אוגוסט על הקמתו של בית מדרש-מסעדה בבוסטון משכה את תשומת ליבי ויצאתי לחקור.

קרא/י עוד »

על שני כיסים

בין ראש השנה ליום הכיפורים, בין אריק איינשטיין לעמיר בניון, בין הפתק שבכיס האחד לפתק שבכיס השני, בין השנה היוצאת לזו שנכנסת. 1. מסופר על

קרא/י עוד »