הבעיה הבסיסית

למדינת ישראל יש הרבה בעיות. ואנחנו הישראלים אוהבים לדבר על הבעיות שלנו, להסביר איך הגענו לכאן, להציע פתרונות. לפעמים מרגיש שאנחנו מדברים על אותן בעיות כבר שנים אבל לא הרבה משתנה, אותן הבעיות רק הולכות ומחמירות. זה אולי לא נשמע ככה אבל אני אדם אופטימי מטבעי. אני מאמינה שגם לבעיות הכי קשות יש פתרונות ושבני אדם הם טובים ורוצים לעשות טוב. אז איך זה שאנחנו לא מצליחים לפתור שום דבר?

לאחרונה צפיתי בסדרה חדשה של כאן 11 שנקראת "בלי פאניקה". "בלי פאניקה" מוגדרת כ"סדרת אסונות דוקו-דרמטית וקומית". בכל פרק, בודקים המנחים, גורי אלפי ולוסי איוב, האם וכיצד ישראל ערוכה לאסון הבא. אמנם הסדרה נקראת "בלי פאניקה" אך אותי אישית היא קצת הכניסה לחרדה. באופן לא מפתיע, ישראל לא ממש ערוכה להרבה מהאסונות הצפויים לה (לפי הסדרה), כמו רעידת אדמה משמעותית או צונאמי. הסדרה עצמה מעולה, המנחים קורעים מצחוק, האפקטים מושקעים והראיונות מאוד מעניינים. אז למרות הפאניקה אני ממליצה לכם לראות אותה (אפשר גם ב-youtube). 

הפרק הרביעי בסדרה עוסק באסון קצת אחר. בשונה מאסונות אחרים, האסון הזה הוא לא אירוע פתאומי שעלול פשוט לקרות יום בהיר אחד. זה אסון שנבנה כבר שנים בישראל. ידוע עליו לפחות משנות ה-70 ובשנים האחרונות הוא הולך ומחמיר. הוא נמצא ממש מתחת לאף שלנו. הוא עומד בבסיס של הרבה מהבעיות האחרות שלנו. הוא האסון שאף אחד לא רוצה לדבר עליו. יש שיגידו שלא מדובר באסון כלל, אלא בשמחה, בברכה. לפעמים מזכירים אותו בחצי מילה אך כמעט ולא מתייחסים אליו ישירות. זה נושא רגיש, אפילו טאבו. אבל חייבים לדבר על זה. למעשה הגענו לנקודה (ואולי כבר עברנו אותה) שכבר אי אפשר שלא לדבר על זה. אז הנה, סוף-סוף מתייחסים לזה, ועוד בתוכנית של תאגיד השידור הציבורי. אחד האסונות הגדולים שישראל תיאלץ להתמודד איתם בשנים הקרובות הוא צפיפות אוכלוסין.

קצת מספרים: שיעור הפריון הכולל בישראל (נכון ל-2020) הוא 2.90 ילדים לאישה בממוצע. מדובר בשיעור הפריון הגבוה ביותר במדינות ה-OECD בהן הממוצע עומד על 1.61 ילדים לאישה (נכון ל-2019). שיעור הפריון של נשים יהודיות מעט גבוה יותר משל נשים ערביות (3.00 לעומת 2.82) וכמובן ששיעור הפריון הגבוה ביותר הוא של נשים חרדיות, עם 6.64 ילדים לאישה בממוצע(!). לחלקנו, ממוצע של 3 ילדים לאישה נשמע סביר, משפחה בגודל סטנדרטי, אך כשעושים את החישובים מגיעים למסקנות קשות. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחגיגות ה-100 לישראל, בשנת 2048, צפויים להיות בישראל כ-15 מיליון אנשים וב-2065 אנחנו אמורים להגיע ל-20 מיליון. תחזית זאת פורסמה ב-2017. נכון לסוף 2021 אוכלוסיית ישראל מנתה 9.499 מיליון אנשים. 

עכשיו תחשבו על כל הבעיות שמדברים עליהן כל הזמן – הדיור, התחבורה, החינוך, הבריאות, יוקר המחייה. מבינים את הבעיה שלי? איך ייראו כל הבעיות האלה כשהאוכלוסייה תכפיל את עצמה? אנחנו לא יכולים לעמוד בקצב הזה. גם אם נתחיל עכשיו לבנות דירות, כבישים, בתי ספר, בתי חולים וכו', לא נעשה זאת מהר מספיק. נוסיף לכך את העובדה שישראל היא מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים וקיבלנו אסון נוראי. מחירי הדירות ימשיכו לעלות בגלל הביקוש, הפקקים יחמירו, הכיתות יהיו צפופות יותר, בתי החולים יהיו צפופים יותר, התשתיות לא יעמדו בעומס, זיהום הסביבה ומשבר האקלים יחמירו, הפערים יגדלו, ההזדמנויות יתמעטו, נרגיש חנוקים והאלימות תעלה בתגובה. תרחיש אימים, ידוע מראש, שאנחנו ממשיכים להתקדם לעברו בצעדי ענק.

אז מה אפשר לעשות? קודם כל צריך לנסות ולעמוד בקצב. לצערנו פוליטיקאים חושבים בעיקר על הבחירות הבאות ופחות על 20 השנים הבאות. אבל זו דמוקרטיה והכוח עדיין בידינו. אנחנו יכולים וצריכים לדרוש מהמנהיגים שלנו שישקיעו בעתיד שלנו ולא רק בהווה. במקביל אנחנו גם חייבים להיות מוכנים לשלם את המחיר של ההשקעה הזאת. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות על חשבון הדורות הבאים כמו שעשו לפנינו. בבחירות הקרובות יש לנו את ההזדמנות לחפש מפלגות שמציעות תוכניות לטווח הרחוק שיעזרו לנו לנסות לעמוד בקצב.

בנוסף, חייבים לדבר על הילודה. אני יודעת שזה נושא רגיש ואני לא מתכוונת לדבר על פיקוח יילודה (בעיקר כי זה לא ממש עובד), אבל צריך לדבר על זה. כמה ילדים אנחנו בעצם רוצים להביא לעולם? אני מניחה שלחלקכם יש איזשהו מספר בראש. להבאת ילדים יש הרבה שיקולים (תרבותיים, בריאותיים, כלכליים ועוד), האם השיקול של צפיפות אוכלוסין נכנס לחישוב שלכם? אני לא חושבת שהשיקול הזה היה בשיקולים של הדורות לפנינו. גם בדור שלנו זה לא שיקול כזה חזק. חלק משמעותי מהחלום הישראלי זה משפחה, ולא משפחה קטנה. מכרו לנו את החלום הזה בלי לחשוב על המחיר שכולנו משלמים עליו. זה אולי לא הוגן שזה נפל על הדור שלנו לעשות את החישובים האלה, אבל זה לא פוטר אותנו מהאחריות.

אני היום בת 30, לפני שנה וחצי התחתנתי. תמיד חשבתי ש-3 ילדים זה מספר טוב, ככה כולם נכנסים במכונית משפחתית רגילה. אני מאמינה שהבאת ילדים זה הדבר הגדול והמשמעותי ביותר שאעשה בעולם הזה. אלא שבשנים האחרונות האמונה שלי מתערערת. האם זה לא מעשה אנוכי להביא ילדים לעולם כזה? למדינה כזאת? לעתיד כזה? האם זה באמת הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות? אומרים לי שאני חושבת על זה יותר מדי, שיימצאו פתרונות, שילדים זו ברכה ואני לא צריכה לדאוג. אבל איך אפשר שלא לדאוג? אנחנו לא מדברים על העתיד הרחוק. אלו יהיו הילדים שלי שיצטרכו לחיות בישראל עם עוד 20 מיליון ישראלים אחרים. הם אלו שייכנסו למערכת חינוך עמוסה ומותשת, שיצטרכו לחכות שנים לשירותי רפואה ציבוריים, שיעמדו שעות בפקקים, שלא יוכלו לקנות דירה ויצטרכו לחיות באיזה מגדל ולסבול מפקקים גם במעליות. 

מצד שני, אני רוצה ילדים! זה החינוך שקיבלתי, זו התרבות בה גדלתי. הרצון לילדים מוטמע בי כ"כ עמוק שאני מרגישה שאין טעם להתנגד. אני רוצה לגדל אותם ולחנך אותם להיות אנשים טובים שיעשו טוב בעולם. שימשיכו את שרשרת הדורות של המשפחה שלי. שיביאו לי נכדים כשאהיה זקנה. אני רוצה את החלום הזה. אני רוצה משפחה משלי.

אמרתי כבר בהתחלה שאני אדם אופטימי מטבעי ולמרות תרחיש האימים שאני מתארת אני מאמינה שיימצאו פתרונות (טכנולוגיים, כלכליים, חברתיים). שלא נגיע לגרוע מכל. זאת בתנאי שנתחיל לדבר על הבעיה עצמה ובאמת לחשוב על הפתרונות האלה. כי כרגע אנחנו לא באמת מדברים על זה מספיק, על פצצת הזמן המתקתקת הזאת. אני מקווה שהכתבה הזאת תעורר מחשבה ולא חרדה. ואם אתם לא בטוחים מה בדיוק צריך לעשות עם כל זה אז זה בסדר, גם לי אין מושג. זה יהיה השלב הבא. בינתיים אני יכולה להציע איזשהו רעיון. לפני כמה שנים קראתי כתבה בה הוצעו צעדים שאנשים פרטיים יכולים לעשות למאבק במשבר האקלים. הצעות כמו לאכול תזונה צמחונית/טבעונית, לקנות יותר "יד שנייה" וכאלה. העצה האחרונה הייתה די פשוטה: הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא להביא פחות ילדים. ולא חייבים להגדיר כמה ילדים בדיוק, מספיק שנביא ילד אחד פחות ממה שתכננו. אולי זו יכולה להיות פשרה מסוימת. הרי גם שני ילדים נכנסים במכונית משפחתית בנוחות, יש אפילו מקום לכלב.