הגדרה כזהות

אור אליאסיאן

שתף/י לרעך כמוך!

ואהבת?

בעולם הפוסט מודרני להגדרות יש לעיתים קונוטציות שליליות. אנשים מתרחקים מהגדרה כמו מאש. לדעתם, ההגדרה מצמצמת את המרחב העצמי שלהם. אני דווקא חסידה של הגדרות.
כאשר אני מגדירה את עצמי כדתייה, אני משייכת את עצמי לעולם שיש בו אלוהים ואל הדת במובן האורתודוקסי. אני בוחרת להיות חלק מהשיח הדתי, גם כאשר הוא בוחר להדיר אותי מתוכו.

ההגדרות הזהותיות השונות שלי מתקשות לדור בכפיפה זו עם זו על הנייר. ואף על פי כן, כולן מרכיבות את היותי. אני בוחרת להגדיר את עצמי כאישה, דתייה, לסבית ומזרחית, למרות שאף אחת מן הזהויות הללו לא מתיישבות עלי בדיוק. עם כל אחת אני בוחרת להתכתב ולמקם את עצמי אחרת ביחס אליה.

הזהות שלי איננה סטטית, אני מאמינה שהחיות נמצאת דווקא במתחים שמרכיבים אותה. המתח מאפשר לי להשאר עירנית כל העת. אני יכולה לבחור לוותר על הגדרות, ופשוט להיות מי שאני  – ישות ששומרת שבת, שהמסורת שלה שאובה מעיראק ואיראן ובזוגיות עם אישה אחרת. מבחינה פרקטית חיי ישמרו זהים, עם ההגדרה ובלעדיה. אולם לולא ההגדרה, אני הופכת להיות אוסף של פרקטיקות שאין שום דבר שמתכלל אותם מלבד שמי.

לעיתים אני מדמה את הגדרות הזהות שלי לכדורי ג'אגלינג: אפשר להחזיק בו בעת רק שני כדורים, אך עיקר העניין הוא לשמור את שאר הכדורים באוויר. בדרך זו ניתן לקחת בחשבון שכדורים יפלו מפעם לפעם, ויהיה צורך לאסוף אותם מחדש ולבחון את הרלוונטיות שלהם. אך בהחלט לא ניתן לקפוא על השמרים ביום יום.

בתקופה האחרונה יוצא לי לעסוק הרבה בזהות, בעיקר בהגדרת הזהות העצמית שלי. בעולם הפוסט מודרני להגדרות יש לעיתים קונוטציות שליליות. אנשים מתרחקים מהגדרה כמו מאש. הם חשים שההגדרה מקטינה אותם, מחייבת אותם לסך ההתנהגויות המוכתבות מעצם ההגדרה. לדעתם, ההגדרה מצמצמת את המרחב העצמי שלהם. אני דווקא חסידה של הגדרות. אני, כדי להיות בעלת זהות, זקוקה לנקודת ייחוס. זהות לא נבנית בריק, אלא ביחס אל הגדרה מסוימת; לעיתים היחס הוא של שייכות, לעיתים של ניגוד.

ההגדרה לא כובלת אותי, אלא בדיוק להפך. היא עוזרת לי להבין היכן אני ומי אני. הגדרתי את עצמי לא מחייבת אותי להתנהגויות מסויימות הנובעות מן הכותרת. הגדרות הזהות משייכות אותי לרעיון מסוים או לקבוצת השתייכות מסוימת שאיתה אני בוחרת להתכתב. ההגדרה מאפשרת לי לדייק את עצמי בעולם. יש אמירה בבחירה שלי בהגדרה זו או אחרת, וזוהי אמירה אישית, כלפי עצמי: אילו מרכיבים מהותיים בהווייתי בעולם, אבל גם אמירה חברתית, פוליטית.

כאשר אני מגדירה את עצמי כדתייה, אני משייכת את עצמי לעולם שיש בו אלוהים ואל הדת היהודית במובן האורתודוקסי שלה. אני בוחרת להיות חלק מהשיח הדתי, גם כאשר הוא בוחר להדיר אותי מתוכו. האם הנגזרת של הגדרתי את עצמי כדתייה בהכרח מצביעה על נכונותי לקיים תרי"ג מצוות? לא בהכרח.

ברור לי שממד די גדול של הגדרות שייך לשדה הפוליטי, כיוון שזו הצהרה קבל עם ועדה על השתייכות והזדהות עם קבוצה מסויימת. לכן, אני מבינה מאוד את הסלידה מההשתתפות במשחק החברתי הזה, וברצון לקרוא עליו תיגר. אבל, וכאן יש אבל גדול, הבחירה באי הגדרה, לדעתי האישית, כמעט ולא מובילה לשינוי הסדר החברתי ויתרה מזאת, היא מפקירה את המערכה לטובת המצדדים בזהות דיכוטומית, בעלת קווים חדים וחד משמעיים.

חוסר ההגדרה תורם אולי במקום מסוים לתנועת חוסר ההתחייבות והרצון לייחודיות. העולם לא מושלם, ועל כן גם ההגדרות החברתיות שבו לוקות בחסר. לכן, זה מעט יומרני לשאוף להגדרה שתכיל בתוכה את כל המורכבות של האני הפרטי שלי. אני חושבת שדווקא הבחירה להשתייך לקבוצה שלא בהכרח עונה על כל הניואנסים של חיי – יש בה חירות. אני שייכת, אך יכולה להצביע על נקודות שיש לשייף ולדייק. ואת כל זה אני עושה זאת לא כמביטה מן הצד וכמטיפה בשער, אלא כאחת מן הכלל.

היהדות מלאה במתחים אלו, שמפרים את האדם ומזכירים לו כל העת מי הוא. בחופה, ברגע יצירת בית חדש, מזכירים לנו שהמציאות לא שלמה. במעמד הבאת הביכורים, כאשר האדם נמצא בשיא שמחתו ובשיא ריבונותו על חייו, הוא מתבקש להזכר ש'ארמי אובד אבי וירד מצרימה'.

התורה וחז"ל דאגו לשתול את המתחים כדי להפרות את חיינו. באופן פרדוקסלי דווקא במרווחים האלו, בפערים השונים, ישנה צמיחה.

*להשארת תגובה גללו מטה*

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. אלרועי דביר

    הצפת לי מחשבות שמתרוצצות אצלי כבר לא מעט זמן ובא לי לשתף, עולה לי עכשיו שהגדרה עצמית היא כמו מסגרת כמו בית, יתד שאתה תוקע כדי שתהיה איזשהי ממשות ולא הריק המאיים של התוהו ובוהו (איזה צליל מדוייק יש למילה הזאת) בעולם החומר שלנו צריך ממשות כדי לפעול וליצור, אבל כולנו גם רוח אחת גדולה, וכשאנחנו מגדירים אנחנו בונים משהו בוראים. אבל הבריאה או הזהות שהגדרנו לא סטטית אלא חלק מאותה רוח רחבה שנמצאת מעבר להגדרת הזהות שלנו משהו כמו הנשמה שלה גוף ונשמה שהולכים יד ביד.

כתיבת תגובה

מומלצים:

חנוכת בית, חנוכת חוץ

חנוכה – אמצע החורף, אפשר לומר – הוא חג שמציינים אותו מדי יום עם המשפחה בבית, בסוף היום. הרוחות יכולות לנשוב ולשרוק כאוות נפשן, הגשם יכול להינתך בעוצמה בניסיון נואש להשתתף בחגיגה, אבל אני והמשפחה שלי נעמוד בין ארבע קירות בטוחים, מסביב לנרות, ונחכה לרגע שאבא ישאל "מי שר איתי 'מי ימלל' בשני קולות?" כדי לגלגל עיניים ולצחוק עליו.

קרא/י עוד »

ריקוד של גשם במדבר

בשוך הסערה (ובשוך הריקודים העליזים של ילדי המדבר הצמאים לגשם) ישבו לפגישה צוות החקלאות של הקיבוץ, להעריך נזקים, לחשוב יחד איך מתחילים לשקם את החורבן, ו…לשאול יחד שאלות קיומיות

קרא/י עוד »

זה לא נגמר עד שסבא שר

ברומניה, כך סיפר סבא, בכל מוצאי שבת היו מזמינים הוריו כרכרה רתומה לסוס, לוקחים את שני בניהם ויוצאים למסעדה ולאחר מכן לאופרה. סבא תמיד אהב אופרה ומחזמרים (תודה אקדמיה על התיקון המבאס)

קרא/י עוד »

הבעיה הבסיסית

למדינת ישראל יש הרבה בעיות. ואנחנו הישראלים אוהבים לדבר על הבעיות שלנו, להסביר איך הגענו לכאן, להציע פתרונות. לפעמים מרגיש שאנחנו מדברים על אותן בעיות כבר שנים אבל לא הרבה משתנה

קרא/י עוד »

סיפור על גמרא, בירה וחלומות

מה הקשר בין פרנקפורט, בוסטון, בית מדרש, מסעדה וצ'יפס יהודי? אז זהו, מסתבר שיש קשר מעניין מאוד. כתבה שפורסמה ב- Jewish Insider בתחילת אוגוסט על הקמתו של בית מדרש-מסעדה בבוסטון משכה את תשומת ליבי ויצאתי לחקור.

קרא/י עוד »

על שני כיסים

בין ראש השנה ליום הכיפורים, בין אריק איינשטיין לעמיר בניון, בין הפתק שבכיס האחד לפתק שבכיס השני, בין השנה היוצאת לזו שנכנסת. 1. מסופר על

קרא/י עוד »