הדברים החשובים באמת , סמויים מן העין

הושיע..  את.. עמך… וברך.. את..  נחלתך.. ורעם.. ונשאם.. עד..
איפה 'העולם'? מישהו ראה את 'העולם' !?!

כך היינו סופרים בתור ילדים. מחפשים עשירי למניין בבני עקיבא (עמכם הסליחה שזה לא הצופים.. J), כך גם היינו בודקים לכמה חלקים צריך לחלק את השוקולד, או כל דבר אחר.
לא סופרים אנשים! ככה אמא אמרה.

אז מוצאים פסוק שיש בו עשר מילים, או סופרים באותיות , או כשממש רצינו לעצבן את הבנות, אז ספירת המניין הייתה ככה –' ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם , שלא עשני אישה, אמן' – בדיוק 10!

באיסור לספור ,לפחות לא באופן ישיר, פותחת הפרשה שלנו –

יא וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יב כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם;וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם.

לא סופרים, כל אחד מבני ישראל, נותן מחצית השקל, וכך יודעים כמה יש.

לא רק אצלנו, במספר מקומות נוספים בתנ"ך אנחנו מגלים שהספירה היא בעייתית, ששאול רוצה למנות את הצבא, לקראת היציאה למלחמה בעמלק, הוא נותן לכל אחד טלה, מהצאן, רואה שחסר לו 200,000 ומבין עם כמה חיילים, הוא עומד לצאת לקרב.

ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל, אֶת-הָעָם, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֶת-אִישׁ יְהוּדָה.

כשדוד לא עומד בפיתוי, וכן מונה את ישראל, אנחנו נענשים במגיפה גדולה..

וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל. וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם. […] וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. […] וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ (דברי הימים א כא א-יז).

מה מקור הדברים? מספר פירושים ניתנו..

ביניהם שחשוב שנזכור את הייחודיות של כל אחד, שאנחנו שם ולא רק מספר. חשש מתחושת הגאווה או אשליית החוזק במניין, מה שממילא גורם לחוסר אמונה, או חוסר זהירות או צניעות, מעבר על דברי הקב"ה או לחלופין אי אמונה בהבטחתו שעם ישראל 'לא יספר מרב..' ועוד..

אני מבקש להזכיר גמרא במסכת בבא מציעא, שלא מדברת על האיסור לספור, אלא דווקא על זה שלא כדאי.

אמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין […]

תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר (דברים כח ח) "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ". (אסם כמקום חבוי)

תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו.

התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך – הרי זה תפילת שווא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין.  (בבא מציעא מב)

ספירהו – ברכה, לפי הגמרא הזו הם שני דברים סותרים.

כשאדם נותן למשהו מספר, יש בזה משהו מקבע, מעין אמירה שככה זה יישאר. כשזמר מוציא שלושה דיסקים של 'כל השירים של..' יש לך הרגשה , שהוא לא הולך לכתוב עוד הרבה.הברכה היה הפוכה, היכולת לפרות ולרבות. לא לראות את הדברים כפי שהם עכשיו, אלא לתת להם מקום, קודם כל אצלך בתודעה, לגדול להתרחב ולהתברך.

ממילא יש גם עניין, לא להראות כל דבר ברבים. כמו שהמבט שלנו מקבע דברים במקום, כך גם המבט של אחרים – מעין 'עין הרע' בלי הפרשנות המיסטית.

כל רעיון או מחשבה, או דבר שבחרנו לעשות – יוכל לפרות ולגדול קצת יותר טוב, אם הוא לא יהיה מפורסם מדי, ברור ומוגדר (מלשון גדר) להרבה אנשים.

אולי , לפי זה , לא סתם נבחר פסוק הספירה שבו פתחנו.

דווקא שאנחנו סופרים, אנחנו עסוקים באותו רגע גם בבקשת ברכה

הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ

וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם:

סוג מניין שלא סופר, אלא רוצה לבדוק מה קורה עכשיו רק בשביל לגדול ולפרות, ולהביא עוד הרבה ברכה לעולם.

כך גם השיר הבא – לא חלילה, למנות את מה שיש ותו לא – אלא להפנות מבט למה שיש, ולבקש עוד הרבה ברכה,

שבת שלום,

דני.