הדברים שלא סיפרו לך על חופשת הלידה

כשדורון נולד לפני שנתיים, הוא צרח בלי הפסקה, בערך שלושה חודשים רצוף. בהתחלה עוד חיפשתי את הוראות ההפעלה שלו. הן לא היו במסמך שהוצמד עם לוח קשיח לעריסה בבית החולים  ("אפגר 9.5, מניקה, לא להעיר בלילה, ברזל"), ולמרות שלהרף עין היה נדמה שכן, לא קיבלנו מענה מועיל גם מחבילות הלידה השיווקיות שצנחו עלינו (שלושה חיתולים, שני מגבונים, המון המון דברי שבח על החברה המשווקת ועל השי. בסעיף של הוראות ההפעלה: פנקי אותו בחיתולים שלנו והילד יהיה רגוע. לא עזר). הכי קרוב להוראות הפעלה היו דברי האחות הראשית שכינסה את ההורים החדשים ופירטה להם בסבלנות את כל צבעי היציאות האפשריות בחודשים הקרובים: החל מחרדל וכלה בכוסברה, דרך תיאורים של עוד כמה מאכלים שעד היום אני לא נוגעת בהם.

גילינו שהיה לו ריפלוקס בערך כשהריפלוקס התחיל לעבור, וגם לגבי זה לא היינו לגמרי בטוחים. בטיפת חלב היו מבסוטים כי הילד עלה במשקל (ועלה, ועלה, ועלה). לא עניין אותם שהשכנים מתלוננים, שקנינו אטמי אוזניים כי הבנו שלהרגיע כבר לא נצליח, שאנחנו שוקלים למסור אותו לאימוץ. הצלחנו לשכנע את הרופאה שהילד בעייתי ("למעקב") רק כשהבטחנו לה שהילד לא חייך פעם אחת עד גיל שלושה חודשים, אבל לתדהמתנו גם הרישום הזה לא עזר. חייכו אליו, הוא יחייך חזרה, אמרה לנו הרופאה, אבל הקסם לא עבד, ואולי היינו מתוסכלים עד כדי כך שלא היה לנו מאיפה לגרד חיוכים.

עברו שנתיים. לדורון נגמרו הדמעות והוא הפך ילד רגוע ושמח,  ואנחנו כמעט שכחנו כמה קשה היה בהתחלה. לפני חודשיים וחצי, כששחר נולד, כבר הרגשתי אמא מנוסה. קראו לי לתינוקיה בבית חולים הרבה פחות, ואני חשבתי שתהיה לי חוויה מתקנת.

ואז גיליתי שגם הוא בוכה את נשמתו מדי פעם, בלי להנחם מאוכל, נדנודים, שירים או חיתול חדש. חיפשתי סרטונים על שפת תינוקות והשמעתי אותם עשרות פעמים, אבל שחר לא הצליח ללמוד את השפה. חשבתי להרשם לקורס שהבטיח "תינוק מבסוט ושקט", אבל אמא אחת ("אספר לך בפרטי") הבטיחה לי שזה סתם.

הבנתי שככה זה תינוקות, כל התינוקות: הם בוכים. אם יש מזל הם בוכים מעט, אם אין מזל הם עלולים לבכות בלי סוף.

תמורת השקט שויתרת עליו כשנעשית אמא, קיבלת שק נכבד: רגשות האשם. כי – למה הוא בוכה, אולי אני לא מרימה אותו מספיק? אולי התנוחה שהוא נמצא בה לא נוחה לו? אולי הוא רעב? אולי אין לי מספיק חלב? ולמה אין לי מספיק חלב? כי אני לא אוכלת מספיק? למה אני לא אוכלת מספיק? ומתי אני אוכל, כשאני עסוקה כל היום בלהרגיע ילד בוכה?

וכשחוסר השקט ורגשות האשם מצטרפים לחוסר שינה כרוני, לילד גדול שדורש את תשומת הלב שנגזלה ממנו, לחלומות על רגע לעצמי, לתחושת ההחפצה התמידית (אני בקבוק, אני מוצץ), לפליטות בכל מקום ולבלאגן מביך – מסתבר שתינוקות זה לא כיף. לפחות לא בהתחלה. מי היה מאמין?

איכשהו אחרי כל החינוך לפרו ורבו, כל המרדף לזוגיות-חתונה-ילד, התובנה הזו היממה אותי. מסביב אנשים מתמוגגים מה"בושם התינוקי" ומהלחיים העגולות ומבקשים לשמור או לחטוף אותו, כאילו אני היחידה בעולם שיודעת את האמת. ולמרות שאף פעם לא הבעתי התנגדות למחטף (אני מוכנה לתת לך אותו לחצי שנה, הולך?), תמיד בסוף היום זה אני והוא, עם גבר שרוצה לעזור, אבל אפילו את הכלי היחיד שבכל זאת עוזר לפעמים אין לו.

תודו שאחרי כל זה, דיכאון אחרי לידה נשמע כמו משהו הגיוני לגמרי, אפילו מתבקש. (אישית יש לי מזל גדול: יש לי קוצים כאלו, שלא מאפשרים להשאר במקום אחד, מה שקצת מקשה על הדיכאון לאתר אותי. אבל כמובן, גם בשיטוטי בין ישיבות-חתונות-הפגנות ועוד ישיבות, אני צמודה לקטנטן).

לאחרונה התחילה מחאה הדורשת להאריך את חופשת הלידה. אני בטוחה שיש אמהות שזה חשוב עבורן, אבל אני מודה, שאני רק מחכה לשים את הקטנטן אצל מטפלת ולקבל חלק מהיממה חזרה לעצמי. אני חוששת שזה לא פופולארי לומר, אבל בעיני בגיל שלושה חודשים זה לא משנה לילדון עד כדי כך אצל מי הוא נמצא, כל עוד מחייכים אליו, מאכילים אותו ודואגים לצרכיו, וגם לצרכי אמא שלו – שזקוקה לאויר.

חצי שנה, שנה, שנתיים אחר כך – זה כבר משנה. וכשדורון אומר לי, "אמא, נכון את אמא שלי ואני אוהב אותך?", אני חושבת לי, אולי אפשר במקום להאריך את חופשת הלידה, פשוט לדחות אותה קצת?

*מוזמנות ומוזמנים לגלול מטה להשארת תגובות*