תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ (שבת כא:)
אין לך דבר שאין לו מקום. לכל חג, ולכל זמן יש גם את המקום שלו: בפסח אנחנו סביב שולחן גדול והכול קורה שם. בשבועות אנחנו בבית הכנסת, בלילה ארוך של תיקון. בסוכות, מחוץ לבית, בחצר, בבית של ארעי.
המקום של חנוכה זה הפתח.
האמת היא שבתור עם זה מקום מאוד משמעותי בשבילנו. הכול קרה לנו כאן בפתח הבית, זה המקום שממנו נולדנו כשיצאנו ממצרים בין משקוף ושני מזוזות שסימלו את יציאתנו משעבוד פיזי ורוחני אל חרות עולם. לשם לקחנו כל פעם מחדש עבד ש'התבלבל', שרצה להישאר בעבדות:
וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה.
רצינו להראות לו את העולם בחוץ, להזכיר לו שדלת נועדה לצאת בה אל אותו עולם. כל פסח אנחנו פותחים וסוגרים את הדלת הזאת, וכך גם כל ההיסטוריה שלנו – לפעמים היא פתוחה יותר בציפייה לאליהו הנביא שייכנס, ולעיתים סגורה מחשש של הגויים אשר לא ידעוך. בכניסה וביציאה ממנה אנחנו מזכירים לעצמנו בנשיקה ש"ה' א-לוהינו ה' אחד…"
אותו הפתח הקבוע, מקבל מבט חדש בחג החנוכה.
נר חנוכה מצוה להניחו בפתח הסמוך לרשות הרבים, שתהא מזוזה בימין, ונר חנוכה בשמאל (מסכת סופרים)
הפתח בחנוכה מוקף במצוות: מזוזה בימין וחנוכייה בשמאל. אבל הכיוונים האלה נכונים רק כשאדם נכנס פנימה. בחנוכה זה לפעמים מתהפך.
בכיוון יציאה – 'הדליקו אור ברחובות'
אם כל השנה המוקד זה הבית ובסוכות אנחנו מוכנים להעתיק את הבית אל החצר, בחנוכה – למשך שמונה ימים בשנה – הרחוב זה הבית שלנו. יש מצווה להאיר את המרחב הציבורי, להבין שמצווה היא משמעותית רק אם היא נוגעת באנשים נוספים, ממילא החנוכייה הופכת להיות המזוזה של העולם. ואם הבית החדש הוא הרחוב, ומזוזה צריכה להיות מימין בכניסה לבית, אז כשאנחנו עם הפנים לעולם היא באמת מימין.
מה כתוב במזוזה החדשה? אם כל שנה במזוזה שאנחנו מנשקים את בניית הבית, את "ושננתם לבניך" ואת "בשבתך בביתך", בחנוכייה – המזוזה שלנו לשמונה ימים אלו – אנחנו מנשקים את פרסום הנס. את "הדליקו אור ברחובות ושיר זמרו בעיר", את זה שאין אפשרות לקיים מצוות לבד, ואם לילה ואף אחד לא ייהנה מהחנוכייה שלך, אז אין טעם לברך.
כל כך הרבה חגים הם שלנו, של הבית הפרטי הקטן, אבל החג הזה הוא של החברה, של הקהילה. לא סתם אימצה התנועה הציונית את חנוכה, לא רק בשל הגבורה שבו, אלא גם מתוך חוש פנימי שאמר: אנחנו הולכים להיות שוב עם. זה לא חג של בתים, זה חג של ציבור. אז חשוב, לא לשכוח לנשק את החנוכייה לפני שיוצאים.
בכיוון כניסה – 'מזמור שיר חנוכת הבית'
חנוכה זה לא רק ה'חוץ'. בחסידות חנוכה זה החג של הבית, ממש פנימה. בניה של הבית האישי שלנו, גילוי האור הגנוז שנמצא בכל אחד, האורות הגנוזים שבתוך הבית.
"אם אני חי בבית, ואף אחד איננו יודע מה מיוחד בי, זה לא בית, זה מלון. במלון אני רק מספר. בביתי, יש לי המקום המיוחד שלי…."
בית אמיתי נותן לכל אחד את המקום להיות האור האמיתי והמיוחד שלו.
"מה זה בית אמיתי? בית אמיתי לא מחמם אותי רק כשאני נמצא בו. בית אמיתי הוא בית שמחמם אותי גם כשאני רחוק ממנו" (לב השמים, שיחות וסיפורים מפי ר' שלמה קרליבך ז"ל, חנוכה)
חנוכה זאת ההזדמנות להאיר את הבית פנימה כך שיוכל להאיר גם החוצה. הגמרא במסכת שבת מתלבטת בין נר חנוכה לנר ביתו – אדם שהמשאבים שלו מוגבלים, במה ישקיע קודם – בנר שבת, שהוא כולו מכוון לבית פנימה, או בנר חנוכה שכולו פרסום הנס? עונה הגמרא: נר שבת! ומדוע? משום שלום בית. ראשית צריך הבית להיות שלם, אח"כ נצא להדליק אורות ברחוב.
אולי החיבור בין הציונות לחנוכה לא היה רק עניין הגבורה, אלא בעיקר סיפור של עם שאלפיים שנה מחפש בית, אז ממילא מכל החגים החיבור לחנוכה היה הטבעי ביותר.
חג שמח
