הפעם החלטתי לא לשחק במשחק המטופש הזה. אני תכננתי להגיע לרכבת מסוימת אבל אני לא ארוץ עכשיו ואדחס בין כל האנשים עם התיק הגדול שעל גבי כדי להספיק אותה.
אין לזה טעם כבר. גם אם אאחר למילואים, אין דבר, זה מה שיש והיום יתנהל ככה, אף אחד לא ייפגע מכך הרי.
ירדתי בסבלנות במדרגות הנעות לעבר הרכבת במעמקי ירושלים של מטה, בירכתי לשלום את המעקה והמשכתי בדרכי.
הפנתי את מבטי אל עבר התמונות המוצגות במהלך הירידה במדרגות הנעות. תצוגת התמונות הזו תמיד העסיקה אותי בירידה, שלל הפרצופים הירושלמים שהוצגו בהן היו הזדמנות לראות ממש פנים.
אך הפעם, לא היו אלו תמונות של פנים. הן נעלמו. היכן פני האדם? היכן העיניים המנצנצות שראו כבר עשרות של רבבות של אנשים יורדים מתחת לטבורו של עולם?
עצבות מילאה את ליבי. הפנים האנושיות הוחלפו בסריקות של כרטיסי רכבת מלוכלכים. איזו קרות וחוסר עניין יש בתמונות עכשיו, מדוע הם הוחלפו?
בזמן שהמשכתי לרדת עבר אותי צעיר חרדי עם פאות, מזמזם את שירו של חנן בן ארי "שמש" בעודו ככל הנראה מאזין לו דרך אוזנייה ללא חוט שדחוסה באוזנו. איך מוזיקה כנה ומילים מדויקות יכולות ליצור קשר בין מגוון אנשים, זה מדהים.
המשכתי לרדת עד שנכנסתי לקרון השני, כדי לא להיכנס בקרון האופניים. הלכתי בין הנוסעים עד אשר מצאתי במהרה מקום פנוי ליד החלון בכיוון תנועת הרכבת מערבה. איזה מקום מושלם.
תכננתי להתחיל בקריאה של כמה מאמרים בעת הנסיעה כדי להתכונן לראיון הלימודים שיש לי אך כשהורדתי את התיק באיטיות ועברתי בזהירות לעבר המקום והתיישבתי, הבנתי לאיפה נכנסתי.
הקרון היה שופע בגברים מכוסי ראש אשר אט אט עוטים את טליתותיהם על גופם. חלק מהם עטו את התפילין על ידם הימנית, מעידים בכך על חוזק ידם הדוחה.
הנוסעים התחילו בברכות השחר כל אחד לפי זמנו, בעוד אני יושב וחושב על פעם אחרת בה יהודים היו מכונסים ברכבת מכוסים טליתות ותפילין. כמה השתנה מאז. כמה העולם נע ונד בכל כך מעט זמן. צאצאי אלו ששרדו נותנים ביטוי לאלו שלא, אלו שהובלו בעל כורחם כשה לטבח. כעת התפילות הן חלק משגרה מבורכת, מחיים מלאים וחופשיים, חיים שיש בהם הרבה קלקולים אך במהותם וביכולת האפשרית שלהם, הם חופשיים.
אני לא הייתי בטוח עדיין אם כל הנוסעים עומדים להתפלל תפילת יחיד או שעוד רגע יפצחו כולם יחדיו בתפילות ציבור. התפללתי ביחידות שהאפשרות השנייה תתממש.
לאחר כמה דקות, התחלנו לנסוע ממעמקי ירושלים אל עבר מישור החוף ותפילתי נענתה. שליח הציבור שעמד משמאלי התחיל במאמר 'רבי ישמעאל אומר' ומיד לאחר מכן נאמר קדיש. בנפשי לא התרחש תהליך שכלי, פי פשוט נפתח והצטרף לקדיש במקומות הנכונים.
אט אט המתפללים כולם התעטפו בעדייהם והתחילו בקריאת שמע. לא כיסיתי את עיניי ופתחתי את פי הפעם, אלא עצמתי את העיניים רק כדי להיות חלק מההתרחשות המאחדת בין אנשי הקרון. כשהגיע תורה של תפילת העמידה, כל הקרון נעמד ופניו אליי. אני כנגד כולם, ללא כיסוי על ראשי וללא טלית ותפילין על עורי, ובכל זאת אני מרגיש קרוב. הקרבה מתגברת על הריחוק והשונות בשל התנועות הטבעיות של גופי והמילים המוכרות שאני שומע בעת התפילה. אני יודע שאני חלק גם אם אני לא משתתף. רציתי שכל הקרון יפתח במזמורים להלל יחד את הקדוש ברוך הוא, אך הפעם רצוני נגנז.
התפילה הגיעה לסופה והמתפללים הורידו אחד אחר השני את עדייהם, מחכים לקדיש האחרון. וכאילו בתזמון מדהים, התפילה הסתיימה ממש דקות בודדות לפני שהגענו לעיר הלבנה, ובאותו רגע קרון המתפללים התרוקן כליל משפע הגברים שנכחו בו, בעודם יוצאים לעמל יומם, מן הקודש אל החול.
כשחשבתי שוב על מה שאירע בירידתי לרכבת, התמונות של כרטיסי רכבת מלוכלכים, מלאים בפרטי הנסיעה של נוסעים שונים, והצעיר ששר את שירו של חנן בן ארי, פתאום הכל התחבר.
פני האנשים השונים שנעלמו הוחלפו בתצלומים של כרטיסי רכבת, כאילו מה שמייצג אותם כעת הוא מסעם המשותף, קיבוץ גלויות של שלל חוויות חיים אל תוך רכבת אחת, קרון אחד, מסע נקודתי אחד בחייהם, מה שנותן תחושה רק לרגע שכולנו באותה סירה, איך בעצם כולנו במסע הזה ביחד, תחת אותה השמש עם התפילות שנמסרו דור אחרי דור וגם אלו שמתחדשות עכשיו. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לחוש ולראות את השוני, את ההבדלים בין חיינו היהודיים.
התהום הזו שלרוב פעורה בינינו, הכמעט הזה, יכולה ברגע אחד להיפגש וכך מתאפשר לנו לחיות בשלום, לראות את כל היופי שאנחנו חולקים. אך מעט זמן אחר כך, התהום שוב נפערת.
הידיעה שהתהום הזו יכולה גם להיסגר, היא זו שמביאה לי תקווה.
באותה נסיעה לא קראתי את המאמרים שרציתי ובמקום זאת חוויתי משהו אחר לגמרי, משהו חדש-ישן, רגע ששווה יותר מההתכוננות הרצויה, רגע של שייכות ומובדלות.
***
נריה כהן, גדל בקיבוץ יחד, בוגר מכינת עמי-חי ומבוע ל"א במדרשת בית פרת. סטודנט בתכנית רביבים. לומד וכותב על נפש האדם בראי המסורת היהודית.
לפוסט הזה יש תגובה אחת
איזה יופי כתבת