“היֹה היה”

האם לימוד היסטוריה הוא עבדות הזמן?

האם ישנו אדם שאינו כבול לזמן כלשהו? יש לי חברים שלא מוכנים לוותר על אימון קבוע בחדר כושר, אחרים שמקדישים את חייהם כדי להשיב עטרה ליושנה, כמה שעסוקים בלהט בעתיד, ועוד כמה שמשתדלים מאוד לחיות את הרגע.[1.המאמר מבוסס על עבודה אקדמית שנכתבה במסגרת קורס “חשיבה היסטורית ואנתרופולוגית” (08218) באוניברסיטה העברית, שהועבר על ידי ד”ר קובי פלד.] כל אלה הן צורות שונות של היצמדות לזמן מסויים, ועל כל אחת מהן ניתן לשאול באיזו מידה היא נובעת מתוך בחירה, ובאיזו מידה היא נובעת מתוך כורח. במאמר זה אני בוחר בסוג עיסוק אחד, לימוד ההיסטוריה, ובוחן אותו משתי נקודות מבט אלו: הראשונה מניחה שאנו לומדים היסטוריה מתוך בחירה, ושואלת איזו תועלת אנו מחפשים בכך; השניה מניחה שאנו לומדים היסטוריה מתוך כורח, ושואלת מנין הוא נובע.

למידה מהעבר

תחילה נשאל אפוא מה אנו מבקשים להרוויח מלימוד ההיסטוריה. יש לכך כמובן יותר מתשובה אחת, אך אחת התכליות המרכזיות של עיסוק זה היא למידה מטעויות העבר. אנו לומדים על מאורעות, תהליכים ואישים מרכזיים בהיסטוריה של האנושות במטרה להסיק מכשלונותיהם כיצד עלינו לנהוג כיום. לתכלית זו משרתים רבים מכִּ תבי ההיסטוריה המדינית, הצבאית והחברתית למשל, ובהקשר לה ניתן להזכיר את אמרתו הידועה של ג’ורג’ סנטיאנה: “אלו שאינם מסוגלים לזכור את העבר נידונים לחזור עליו”[2.George Santayana, “Reason in Common Sense” in Life of Reason, London: Constable (1905(.] – כלומר, נידונים לחזור על משגי העבר.

היבט נוסף של למידה מהעבר עולה מתפיסתו של וולטר את תפקידו של ההיסטוריון, כפי שמתארּה ישעיהו ברלין: “לתאר ולהעלות על נס רגעים אלה של תרבות גבוהה ולהעמידם כנגד החשכה שמסביב.”[3.ישעיה ברלין, “הפירוד בין מדעי-הטבע למדעי-הרוח”, נגד הזרם: מסות בהיסטוריה של האידיאות, תל-אביב, תשמ”ו, עמ’ 160.] כלומר, שימור של הישגי האנושות ולמידה מהם. להיבט זה משמשים גם (בנוסף לאלו שצוינו לעיל) כִּתבי ההיסטוריה התרבותית, הכלכלית והמדעית לדוגמא. בהיבט זה ניתן לפיכך לספק מובן נוסף לאמרתו של סנטיאנה: אלו שאינם משכילים להסתמך על הישגי הדורות הקודמים (“לעמוד על כתפי ענקים”) נידונים לחזור על העבר במובן של “המצאה מחדש של הגלגל”.

נרטיב קולקטיבי וגיבוש זהות

ההיסטוריה אינה רק דברי ימי האנושות והעיסוק בה רחוק מלהיות אוניברסאלי (אף שכפי שהראיתי, יש לו היבטים כאלה). אני סבור כי לימוד ההיסטוריה הפרטית של מסגרת חברתית כלשהי משחק תפקיד מרכזי בעיצוב הזהות הקולקטיבית ותחושת השייכות של פרטיה, וזוהי תכלית מרכזית נוספת של עיסוק זה, כפי שמצהיר אריאלי: “התודעה ההיסטורית יוצרת בחברה את הרגשת השותפות, הרציפות וההשתייכות מתוך מאמץ מכוון אידיאולוגי או חברתי. היא יוצרת בחברה תודעה של עבר משותף ושל גורל משותף”.[4.יהושע אריאלי, היסטוריה ופוליטיקה, תל-אביב: עם עובד, תשנ”ב, עמ’ 74. ראו כמו כן: “תכליתו של העיסוק ההיסטורי… לגבש ולקיים זכרון ציבורי-קיבוצי לגבי עבר משותף שבאמצעותו מתקיים ציבור מסוים, קהילה, עם או מדינה ושומר על המשך קיומו” (אריאלי, שם, עמ’ 69).] לכן לא מפתיע למצוא בהיסטוריה הכתובה של עמנו גרסאות דומות למימרה: “עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל”. הגרסאות השונות מבקשות לקשור בין הרקע המשותף בעבר לשייכות בהווה. אנו מוצאים את מנהיגינו מאמצים את הטרמינולוגיה הנ”ל עבור תיאור עברו ותולדותיו של העם כל אימת שהתעורר בהם הצורך לאחד את העם.[5.לדוגמא: כך עושה משה לפני כניסת העם לארץ ישראל (ספר דברים פרק א’ והלאה); כך עושים כאלף שנה מאוחר יותר עזרא ונחמיה כאשר הם מגייסים את העם לבניית בית המקדש השני (נחמיה ח’ א’-ח’); וכך פותח גם דוד בן גוריון את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, בחלוף כאלפיים וחמש מאות שנה נוספות.]

בהקשר זה אציין גם כי לצד ההשלכות החיוביות של הלכידות החברתית, תהליך זה הוא גם הבסיס לתופעות כגון שבטיות או לאומנות, כאשר העובדות ההיסטוריות הופכות לכלים במאבקי-כוחות, ונרטיבים של קבוצות שונות מתבססים על בחירה סלקטיבית של עובדות כאלו. מאידך גיסא, הבנת תופעת הזהויות הקולקטיביות יכולה לאפשר לנו גם ללמוד על האחר ולהבין אותו דרך למידת ההיסטוריה שלו, ובמיוחד כפי שהוא מספר אותה.

מדוע יש להיסטוריה המשותפת השפעה כזו על הפרט? הדבר קשור בעיניי בכך שהמורשת המשותפת אינה רק התיאור הכרונולוגי של קורות העם, אלא כוללת גם את ערכיו, את מִ נהגיו ואת צוואתם הרוחנית של אבותיו. היזכרו לדוגמא כיצד נפתחים “פרקי אבות”: “משֶה קִבֵּל ּתֹורָה מִסִּינַי, ּומְסָרָה לִיהֹושֻעַ, וִיהֹושֻעַ לִזְקֵנִים, ּוזְקֵנִים לִנְבִיאִים, ּונְבִיאִים מְסָרּוהָ לְאַנְשֵי כְנֶסֶת הַגְּדֹולָה. הֵם אָמְרּו שְלשָה דְבָרִים: הֱוּו מְתּונִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידּו תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשּו סְיָג לַתֹורה” (מסכת אבות א’ א’). כלומר, החיבור מתחיל כמו תיעוד כרונולוגי, אך מיד הופך לתוכן, למורשת, לציווי מוסרי. בנוסף, מעניין לציין שאף שהתורה הינה נחלת הכלל בבחינת ‘הרוצה ליטול יבוא ויטול’ (וניתנה על ידי משה לכלל העם), המסירה מיהושע לזקנים משתנה באופן דרמטי, שכן אין זו מסירה מאדם אחד לאדם שני כמו המסירה ממשה ליהושע, אלא שעתה המסירה עוברת מהאדם היחיד והפרטי אל הכללי והציבורי.

במובן יסודי יותר, אני סבור שהדבר נובע ממרכיב שייכות המוטבע עמוק באדם, בין אם נזהה אותו כמרכיב פסיכולוגי, סוציולוגי או ביולוגי.[6.ואזכיר בהקשר זה לדוגמא את אמירתו הידועה של אריסטו כי “האדם הוא מטבעו יצור חברתי” (אריסטו, אתיקה, מהדורת ניקומאכוס, תר’ י. ליבס, ירושלים ותל-אביב: הוצאת שוקן, תשל”ג. 1097א21, עמ’ 24), וכן את תיאוריית “פירמידת הצרכים” של הפסיכולוג אברהם מאסלו, המגדירה את הצורך בהשתייכות חברתית ובזהות כאחד המרכזיים עבור האדם. ראוי לציין גם כי קיימת עמדה מנוגדת, ויהושע אריאלי למשל סבור שהרגשת השייכות הזו אינה תופעה טבעית לאדם, וכי בניגוד לזכרון הפרטי (שהוא טבעי), הרי שהזכרון הציבורי נבנה במודע (אריאלי, שם, עמ’ 74). אך כפי שהראיתי לעיל, אף אריאלי עצמו אינו מערער על קיומה של התופעה עצמה.] ואם נקבל שמרכיב כזה אכן קיים באדם, אזי שבנקודה זו נפגשות שתי נקודות המבט שתיארתי בפתיחה: עבור מנהיגי הקהילה, הנחלת המורשת ההיסטורית מהווה כלי בדרך ליצירת לכידות חברתית; עבור הפרט הבודד, הדבר עונה על צורך טבעי: כל אדם זקוק לגבש לעצמו זהות, ו”הסיפור השבטי” שמסביר לו מנין הוא בא ולאן הוא שייך ממלא חלק חשוב בתהליך זה. אם כן, גיבוש הזהות האישית הוא צורך טבעי ראשון של האדם עליו עונה לימוד ההיסטוריה, ומכאן אמשיך בנקודת המבט השניה ואנתח מספר צרכים נוספים כאלו.

הסקרנות הטבעית והאינסוף

שתי התכליות ללימוד היסטוריה שהצגתי לעיל – הלמידה מהעבר וגיבוש הזהות הקולקטיבית – רלוונטיות בעיקר לכְּתבים שמתארים דמויות ואירועים מרכזיים בהיסטוריה (של האנושות או של מסגרת חברתית מסוימת). אך ישנם סוגים של כתיבה היסטורית שקשה להסביר באמצעות צמד תכליות זה: לדוגמא, כיצד היכרות עם עולמו של טוחן איטלקי מהמאה ה-16 [7.קרלו גינצבורג, הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה ה-16, תר’ א. אייל, ירושלים: כרמל, תשס”ה.] יכולה להועיל לי? אין בסיפורו לא לקחים גדולים, לא רגעי-שיא של האנושות, ואף לא דבר שיכול לתרום לגיבוש הזהות האישית או הקולקטיבית שלי. אז מנין מגיע העיסוק בסיפורו? אני סבור שהתשובה לכך קשורה באמירתו המפורסמת של אריסטו כי “כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת”[8.אריסטו, המטפיסיקה, ספר א’, תר’ ח. רות. ירושלים: מאגנס, תשכ”ד. 1980, עמ’ 3]: הסקרנות הטבעית שלנו, זו שדוחפת אותנו לפתוח תיבה סגורה, להציץ מבעד לחלון חצי-פתוח ולטפס על הרים “כי הם שם”, היא זו שמביאה היסטוריון לנבור במשך שנים בארכיונים, ואותנו – לקרוא את ממצאיו. יתכן שהנטייה להביט לאחור (בחיינו האישיים והקולקטיביים) חזקה מאיתנו, ובדומה לאורפיאוס או לאשת לוט המסכנים, איננו מסוגלים שלא לעשות זאת. זהו הצורך האנושי השני עליו אני מבקש להצביע – השאיפה לדעת.

אך מעבר לתשוקה לידע, לדעתי ישנו צורך אנושי נוסף ואולי אף עמוק יותר הבא לידי ביטוי בעיסוק בהיסטוריה: אנו מנסים למצוא הגיון בעולם שמסביבנו; דרך מסוימת למיין אותו, למצוא בו חוקיות, לנבא אותו, להפוך אותו למוּכר יותר. אני סבור שזוהי מטרה המשותפת לחקירה המתקיימת בפקולטות למדעי הטבע, במחלקות לפילוסופיה, ובמובן מסוים גם בעיסוק בהיסטוריה: בכל מקום בו מקצוע ההיסטוריה עוסק בקשר הסיבתי בין אירועים,[9.אפילו שאלה במבחן בגרות המבקשת מהנבחן לציין שלוש סיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, למשל.] הרי שהוא מנסה למצוא את ההגיון באירועי העבר, ולזהות חוקיות קבועה לאורך הדורות – חוקיות שהיא תנאי הכרחי לאותה תכלית של למידה מהעבר שתיארתי לעיל. זהו הצורך האנושי השלישי הקשור בלימוד ההיסטוריה – הצורך להבין.

ולבסוף, אני סבור כי מניע נוסף לעיסוק בהיסטוריה, בין שהוא במודע או שלא במודע, הוא שתחום זה מספק דרך מסוימת להתמודד עם סוגיית המוות וזמניות החיים: כאשר אנו עוסקים בהיסטוריה אנו מחיים ומנכיחים דמויות ואירועים מן העבר, ולכן גם מסגלים לעצמנו (במודע או שלא במודע) חשיבה שמשליכה באופן דומה מההווה אל העתיד. אנו מקווים אולי בסתר כי בזכות התיעוד ההיסטורי גם עלינו ישמעו עוד דורות רבים, שגם אנחנו נזכה לחיי-נצח שכאלה. ואף אם לא נזכה בכך בעצמנו, הרי שאנו עדיין מבינים שההווה הוא ההיסטוריה של העתיד, וניתן למצוא בכך נחמה פורתא והתמודדות כלשהי עם ההכרה במוות ובסופיות החיים (למי שאינו מאמין בצורה כזו או אחרת של הישארות הנפש, לפחות).

באופן מעט דומה, העיסוק בהיסטוריה מאפשר להתמודד עם משכו הבלתי-נתפס של הזמן, וזאת באמצעות העובדה שאנו מחלקים אותו לתקופות, מזהים שינויים שמתרחשים בו, מזהים תופעות דומות החוזרות על עצמן בשינויים שונים, וכדומה. תפיסת זמן אינסופי ללא שינויים שכאלו היא תפיסת הזמן המייאשת של קהלת,[10.”דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו” (קהלת א, ד-י)] ולרוב איננו מסוגלים להתמודד איתה.

האם בעצם בלתי אפשרי ללמוד מהעבר?

עד כה הצגתי מספר מניעים לעיסוק בהיסטוריה לתפיסתי. אך במסגרת הדיון בשאלה “מדוע אנו לומדים היסטוריה?” אני מבקש לגעת בקצרה גם בכמה עמדות המתנגדות באופן עקרוני לעיסוק זה. ראשית, מרבים לצטט את הפילוסוף הדני סרן קירקגור כמי שכתב: “Life can only be understood backwards, but it must be lived forwards”[11.הנוסח המלא: ”It is quite true what philosophy says, that life must be understood backwards. But that makes one forget the other saying, that it must be lived – forwards. The more one ponders this, the more it comes to mean that life in time is never properly intelligible, for the very reason that at no point can I find complete repose in which to take up the position – backwards.” (Søren Kierkegaard, The Diary of Søren Kierkegaard, ed. Peter Rohde, New York: Philosophical Library, 1960, p.111.], ובכך ביקש להצביע על הפרדוקס הטמון, לשיטתו, בניסיון ללמוד על החיים מתוך ההתבוננות בעבר. קירקגור טען שמכיוון שהזמן לעולם אינו עומד מלכת, הרי שאין רגע בו ניתן לעצור ולהביט אחורה, ומכאן שהבנה של העבר ולמידה ממנו לעולם אינן אפשריות. שנית, בבודהיזם קיימים זרמים השוללים מטאפיזית את עצם קיומו של העבר: בתפיסתם לא קיימת ישות מתמשכת שהיא ה”אני”, ומכאן שגם אין זמני עבר-הווה-עתיד עבורה. לשיטתם, קיים רק רצף מתמשך של הווה, של שינוי.[12.לדוגמא: “לפי הבודהיזם, הקיום כולו הוא תהליך מתמשך. (…) הקיום האמיתי הוא ברגע-ההווה בלבד. כל השאר הוא המצאה. (…) אין גרעין או מהות המתמשכים אגב השינוי. מה שקיים הוא שורה אינסופית של אירועים רגעיים. (…) ‘תודעתנו’ היא זרם של אירועים מודעים; גופנו – רצף של אירועים פסיכופיסיים.” (לידיה ארן, בודהיזם, תל-אביב: דביר, 1993, עמ’ 32‑29).]

שתי גישות אלו שוללות למעשה את הרעיון שביכולתנו ללמוד מהעבר. בנוסף אליהן, ישנן גישות שאולי אינן שוללות יכולת זו מהיסוד, אך הן בהחלט ממליצות להימנע מעיסוק רב בעבר: תורות מזרחיות רבות מכוונות להתמקדות בחיים “כאן ועכשיו” כאמצעי לשיפור חוויית החיים,[13.לדוגמא: “כאשר אנו משתחררים מן הנטייה לשקוע בהרהורים ובמחשבות (תוכניות, פתירת בעיות, תכנונים, פנטסיות וכיו”ב), אנו נכנסים בצורה מלאה למצב של כאן ועכשיו.” (ג’ון סנלינג, בודהיזם, תר’ ש. גורי, תל-אביב: עופרים, 1990, עמ’ 131‑128). ראו גם: דיוויד סקוט וטוני דאבלדיי, תורת הזן, תר’ ש. גורי, תל-אביב: עופרים, תשנ”ה, עמ’ 95‑92 ,80‑78.] וכך גם אנו שומעים (בשיטות טיפול פסיכולוגיות, ואפילו בשיחות חבריות) שיש להניח לעבר ולהשלים איתו, כיוון שהוא אינו ניתן לשינוי. מתוך זוויות הראיה הללו, ההתמקדות המוחלטת של מקצוע ההיסטוריה בעבר אכן נראית מנותקת מחיינו בהווה. אך מאידך גיסא, בבחינה לעומק של הדברים ברור שגם בגישות אלו קיים עיסוק בעבר בצורות שונות: בין אם בעיבוד חוויות העבר (כפי שנהוג בפסיכואנליזה), ברצון ללמוד ממנו או בניסיון לשנות את הסתכלותנו עליו. אפילו הבודהיסטים, כמו תרבויות אחרות בעולם, חיים בקשר הדוק ועמוק לטקסטים העתיקים והמקודשים שלהם. וגם מי שמתעקש לנתק את הכבלים הקושרים אותו למסורת ולמורשת – בפועל הרי שהוא מקדש את ההווה, או את העתיד, כך שגם הוא בסופו של יום כבול לזמן כלשהו.

“אם נפתח במריבה בין העבר להווה נגלה שאיבדנו את העתיד” (צ’רצ’יל)

בעיניי, משולש הזמנים עבר-הווה-עתיד מציב בפני כל אחד מאיתנו (ובפני כולנו כחברה וכתרבות) אתגר של עיצוב יחסנו לכל אחד מהם, והחשיבות היחסית שאנו מייחסים לו בהשוואה לשניים האחרים. וכמו בכל תחום בחיים, קיימים מודלים של קיצוניות לכל אחד מהם: הפונדמנטליסט מקדש את העיסוק בעבר על פני ההווה והעתיד, ולעומתו יש את זה ששקוע אך ורק בהווה, ללא זיקה לעבר וללא מחשבה על העתיד, ולבסוף את זה שנושא תמיד את פניו אל המודרנה, אל העתיד, אל חידושים שעוד יבואו – ותוך כדי כך מזניח גם את מה שעבר וגם את ההווה.

בסיכומו של יום אני מוצא את עצמי כאדם שאוהב לפנות אל ההיסטוריה, האישית והקולקטיבית, כמקור עשיר לדברים שלהם אני זקוק בחיי. אני סבור שבדומה אולי לדמויותיהם של אורפיאוס ואשת לוט, גם אנו לעיתים חשים שזה “חזק מאיתנו” ואנחנו מרגישים כורח להישען על העבר, אולם בהחלט יש בכך גם תכלית ראויה לעיסוק בעבר מתוך בחירה – מכל הסיבות שתיארתי לעיל.

מכיוון שטרם מצאתי דרך להתחמק מכל שלושת הזמנים גם יחד, הדגש בעיניי הוא על לא להיות עבד של אחד מהם בלבד, אלא למצוא את האיזון הנכון בין הישענות על העבר, מחשבה על העתיד, וחיים בהווה.