הם תורמים, אנחנו מתנדבים

מי שחווה תכנית או אירוע במדרשה יודע ומכיר היטב שהוא או היא בעצם לוקחים חלק בעולם העמותות. הרי המדרשה איננה עסק פרטי ואיננה עסק ציבורי אלא היא חיה באופן ברור בתוך המגזר השלישי בישראל. עמותות מתקיימות בעיקר מתרומות, במקרים רבים מדובר בתורמים יחידניים אשר מרכז חייהם איננו כאן בארצנו הקטנה. אך אין בכוונתי לכתוב כעת על אותם תורמים גדולים אלא עלינו, 'הקטנים', אלה שלוקחים חלק, מגיעים לאירועים ונרשמים לתוכניות. הייתי רוצה לכתוב עלינו. כיצד אכתוב עלינו? אכתוב תחילה על אנשים הנמצאים רחוק מכאן, מעבר לים.

כבר מעל לארבע שנים חיי קשורים לחייהם של יהודי התפוצות, ספציפית יהדות צפון-אמריקה, עוד יותר ספציפית – יהדות ארצות הברית. גרתי שם, חייתי שם, הקולגות שלי היו אמריקאים, חבריי היו אמריקאים, המתפללים לצידי בבית הכנסת היו אמריקאים וגם הרב או הרבה הקונסרבטיבית ששמעתי נואמים היו כמובן אמריקאים.

למדתי רבות בתקופה זו של המגורים שם. והמשכתי ללמוד על התרבות של יהדות ארצות הברית בעבודות השונות אליהן התגלגלתי בחיים כאן בארץ. בכל התקופה הזו שמתי לב למשהו מעניין בהתנהגות החברתית של יהודים אמריקאים צעירים – הם תורמים מכספם האישי לקהילה שלהם ולארגונים יהודים סביבם. צעירים אמריקאים, בני 24 וצפונה מכך, פותחים את הארנק, באירועים קהילתיים או דרך אתרי האינטרנט של ארגונים שונים, ותורמים ממעט כספם (או מכספם הרב) לפי ראות עיניהם, לפי אופנה קהילתית שמשתנה מעת לעת ולאור השפעות חברתיות שונות.

סוגיה זו של "צעירים שתורמים כסף" לא סתם היתה בעיני מרתקת אלא היא פגשה אותי באופן אישי ודפקה על דלתי כאשר גרתי בתוך קהילה יהודית בארה"ב. כשליח של הסוכנות היהודית הייתי מגיע לאירועים שונים בקהילה, בין אם זה תפילת 'כל נדרי' בבית הכנסת הרפורמי הגדול או 'סעודת קק"ל השנתית למען ישראל' והיה מצופה ממני לפתוח את הארנק ולתרום למען הארגון המארח. תחילה, במפגש עם תופעה זו, שאלתי "רגע, מדוע עליי לשלם? הרי אני השליח שלכם, אתם כקהילה ממנים את השהות שלי כאן, הממון של חברי הקהילה משלם את משכורתי ואת האוכל שאני קונה בסופר, מדוע אתם מצפים ממני לתרום לכם את מעט הכסף שאתם נותנים לי למחייה כאן לצידכם?". והתשובה לא איחרה לבוא – "ככה. כי ככה היה נהוג וכך יהיה נהוג. כולם תורמים".

לאחר דילוג מעל המבוכה הקלה שבסיטואציה הזו שבה נאלצים חברי קהילה מכובדים לדבר על כסף, הבנתי שאכן כך נהוג ואין מנוס כך. יתרה מזאת, למדתי לאט-לאט ובהדרגה, לאהוב ולכבד את האקט הזה של התרומה הכספית באירועים רשמיים של הקהילה היהודית. למדתי שבתוך אותה קבוצה דמוגרפית של "יהודים שכולם יודעים בקהילה שאין להם הרבה" אין באמת משמעות לסכום אלא זה בעיקר אקט סימבולי. רק במעבר שאותו יהודי עושה, בתוך קהילתו, מהקבוצה של "אלה שאין להם" אל הקבוצה של "אלה שכולם יודעים שיש להם", שם המשמעות של סכום התרומה תופסת מקום משמעותי.

כך מצאתי את עצמי חלק מאותה קבוצה של צעירים, בוגרי תואר ראשון, שחזרו אל קהילתם היהודית לאחר הקולג', וכמנהג המקום ובעקבות הוריהם – הם תורמים מכספם המועט אל הקהילה ולא רק אל הקהילה הקרובה, אלא גם אל ארגונים יהודיים ברחבי ארצות הברית שמייצגים בעיניהם ערכים שהם עצמם מזדהים איתם. בין אם זו ג'סיקה לוי הגננת שבקושי סוגרת את החודש או בריין כהן נגן הג'ז בבר המקומי, את כולם ראיתי תורמים ללא היסוס וללא עיכוב, סכומים קטנים וסמליים, לאורך כל השנה.

מדוע אם כך אינני רואה את חבריי נוהגים באותו האופן? גדלתי בצפון תל אביב, מי שגדל איתי הם היום אחרי תואר ראשון, בשנים הראשונות של הקריירה שלהם, לקראת חתונה או מעט אחרי חתונה, חוסכים לדירה, מבססים את עצמם כלכלית. אני לא רואה אותם תורמים. אני רואה אותם מתנדבים פה ושם אך לא בצורה שיטתית. אך האם זו בעיה תל אביבית? גם בירושלים, המהווה עבורי בית בשלוש השנים האחרונות, אינני רואה צעירים, בוגרי תואר ראשון, שפותחים את הכיס שלהם באופן שיטתי ותורמים סכומים קבועים-קטנים לעמותות על פי מצפונם המוסרי או הערכי. זה פשוט לא נהוג. אני יכול להסתכן ולהעלות את הנושא במפגש חברתי על בירה או פק"ל קפה בגן סאקר, אך אני חושש מהתגובות שאני עלול לקבל בעקבות הסוגיה. "השתגעת?! אתה רוצה שאני אתן את הכסף שאין לי לאיזו עמותה?!" או "אתה נורמלי?! אני בקושי מצליחה לשלם פה את שכר הדירה ואתה מדבר איתי על תרומה קבועה לעמותה או בית כנסת?!".

בואו נחזור רגע להתנדבות. אני חייב להגיד שכאן בירושלים ראיתי יותר צעירים לוקחים חלק בהתנדבות ויש לי גם תחושת בטן לא מבוססת שדתיים מתנדבים יותר מחילונים. בעצם, אנו לא חייבים להתלות בתחושות בטן. לפי הלמ"ס הציבור החרדי בישראל מתנדב פי 2 יותר מהחילוני (ynet), וזה דרך אגב מעלה תהיות של סקרנות לגבי ההשוואה בין הציבור הדתי-לאומי לבין החילוני (מוזמנים לבדוק בעצמכם, לא אעשה עבורכם את כל העבודה). עוד אנו יודעים מהמחקר האקדמי במדינות מערביות כי אנשים שהם פעילים בקהילה דתית נוטים להתנדב יותר מאלה שאינם (Manchester Policy Blogs). אך יש לסייג זאת ולומר שאותם מתנדבים דתיים נוהגים להתנדב בעיקר בתוך הקהילה שלהם ולא מחוצה לה. אז אמנם אנחנו לא תורמים כמו הצעירים בקהילות היהודיות האמריקאיות אך האם אנו מתנדבים יותר מהם? קשה לומר. הנתונים על כך לא מבוססים והמילה "התנדבות" היא מילה שקשה להגדיר ולאפיין אותה במחקרים השוואתיים בין מדינות שונות. בכל מקרה ניתן לומר, לפי מגוון של פרסומים בנושא, כי ישראל איננה "חלוצה של התנדבות" ואנו בטח לא בעשיריה הפותחת של "אלופות ההתנדבות" בקרב מדינות העולם.

שוב אני שואל את עצמי "מדוע הם תורמים יותר? מדוע התרומה הכספית היא כה נוכחת שם גם בקרב צעירים?". ככל שאני חושב על כך יותר אני מוצא עצמי הולך אל ההיסטוריה של הקהילה היהודית בצפון אמריקה ובמקביל מבצע השוואה בין יהדות צפון אמריקה ליהדות ישראל. אם נבחן את ההיסטוריה של יהדות צפון אמריקה תוך התמקדות על מימון של ארגונים ותרומות נבחין מיד במשהו שהוא לא ברור לכל הישראלים. מוסדות הדת של קהילה זו לא נתמכו ולא נתמכים על ידי המדינה. המרכזים הקהילתיים היהודיים – המתנ"סים שלהם (JCCs) אינם נתמכים על ידי המדינה. תנועות הנוער היהודיות – אינן נתמכות על ידי המדינה. הנה מצטיירת לנו תמונה שיש בה בכדי לסייע לנו להבין את שורש המנהג שבעיניים ישראליות נראה מעט משונה. הקהילה היהודית בצפון אמריקה נאלצה במשך השנים לתמוך בעצמה, לממן את עצמה, להכין את המלט עבור הלבנים מחול ומים שקיבלה מדיירי הבית עצמו. זוהי בעצם Self-Funded Community (קהילה הממומנת על ידי עצמה) והיא לא היתה קיימת אילולא צעירים אמריקאים היו תורמים מכיסם למענה.

הייתכן כי מצאנו את שורש ההבדל בין הקהילות? אולי הישראלים תורמים פחות כי הם אומרים לעצמם "המדינה תדאג… המדינה תעשה… זו לא בעיה שלי… זו בעיה של העמותה… שיימצאו להם פרייארים אחרים, אני צריך להתמודד כעת עם יוקר המחייה". עוד תהייה – הייתכן כי ישראלים תורמים פחות כי בניגוד לחבריהם בארה"ב, אופי החיים שלהם הוא פחות קהילתי?

כלומר, יש לישראלים פה קהילה, שהיא בדרך כלל מורכבת מבני משפחתם, חבריהם, החברים של הילדים שלהם, בתי הספר, השכונה שבה הם גרים וכו'. אבל אם אתמקד לרגע בציבור החילוני בישראל (כי בתוך הציונות הדתית ועל אחת כמה וכמה בתוך המגזר החרדי, התזה שלי לא עובדת), החילונים אינם חלק מקהילה ברוב המקרים. לא קהילה כמו "האיחוד העברי של היהודים המסורתיים בקולורדו" – קהילה המורכבת מכ-3,000 נפשות ויש בתוכה בית כנסת, 10 כיתות גן, תנועת נוער וכו'. וגם לא קהילה כמו "קהילת עמנואל" המורכבת מכ- 6,000 יהודים רפורמים בקולורדו. שתי קהילות, שדרך אגב, בכדי להיות חבר בהן צריך לשלם כל חודש סכום מכובד מאוד (דמי 'בית כנסת'). אני תוהה אם החיבור הזה של הפרט אל קהילה יהודית רשמית באזור מגוריו גורם לו לתרום מכיסו אל הקהילה שלו הרבה יותר מאשר אותו דורון שגר עם אשתו ברעננה ומתעסק לא מעט בהחזרי המשכנתא על הדירת 3 חדרים שהוא בקושי מצליח להחזיק.

אז העליתי לאוויר כל מיני תהיות ומחשבות. הצפתי כמה שאלות ולאו דווקא הצעתי תשובות ברורות לכולן. אך כולי תקווה שדבריי היו דבריי טעם ולא הבל-הבלים. אסיים בשיתוף אישי ואספר לכם כי בעקבות החיים בקרב יהודי צפון אמריקה, גם אני, אחד שאין לו הרבה, התחלתי לתרום, סכומים קטנים, אל גופים משתנים, לפי מצב הרוח ולפי אופנה עכשווית. איך התחושה? טובה. הידיעה שהכסף שלי משרת מטרות גדולות יותר מעצמי – היא תחושה שקשה לקנות אותה בכסף, או בעצם – לא צריך לקנות אותה, צריך פשוט – לתרום אותה (בדיחת אבא לסיום).