שני מודלים מתחרים על צביונה של השבת היהודית במאה ה-21.
בשיח הציבורי מכנים אותם בטעות שבת "דתית" ו"חילונית" ובחלק מבתי המדרש מציינים אותן בתור "זכור" ו"שמור", ברוח שני הנוסחים בעשרת הדיברות. לעתים יש הרואים בהם מודלים המבטאים עימות בין מסורת ומודרנה – בין מסורת שבה יש "שבת קודש" ששומרים עליה, לבין "סופשבוע רגוע". שיח זה בעצם מגלם הנחה שישנה "שבת בעבר" לעומת "שבת בעתיד". ועתה נשאר רק הוויכוח הקבוע בין שומרי החומות לבין דורשי השינוי.
התפיסה שסקרתי עכשיו היא שגויה. יסוד ההבדל בין השבתות איננו עניין סוציולוגי של דתיים וחילוניים, ו"שבת מנוחה" לא הומצאה לה עם המודרנה. מדובר בדיון עתיק מאוד בין שתי תפיסות עולם, שהשבת – כבבואה לזמן שהובדל מאחרים – בסך הכל סיפחה אליה. אנסה קודם כל להציג את שתי התפיסות בנפרד.
שבת קודש
שבת קודש מוגדרת על בסיס ההנגדה בין קודש וחול. שמירת שבת היא אירוע שבו מתעלה אדם מחיי החול שלו לעבר הקודש, ובייחוד ברגע בו הוא מברך "ברוך אתה ה' מקדש השבת". בגרסה אחת של עשרת הדיברות נאמר:
זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה' אלהיך… כי ששת ימים עשה ה' את השמים את הארץ את הים את כל אשר בם, וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו".[1]
לא דרושה בשבת זו שום תועלת ישירה לשומר המצוות ואין היא נועדה לטובת רווחתו. מהותה הוא קיום הציווי, ואם ציווי זה גורם לכדי חוסר נוחות או תועלת – אין בכך כדי להפחית מהפעולה. תפיסה זו הולכת ומתעצמת בהמשך, כאשר בעת בניית המקדש היא מועלית לדרגה של ברית:
"… את שבתתי תשמרו, כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם, מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה… ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם, ברית עולם. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש."[2]
סיכום קצר- מה שמגלם את תפיסת שבת הקודש הוא מושג שבו הכל מוכר ונתון בהתאם לתכנית קבועה. אהוד בנאי סיפר בראיון לא מזמן כי מאז שהוא שומר שבת הוא יודע בכל רגע ורגע בדיוק מה הוא הולך לעשות והכל מתוכנן – זהו מה שהפילוסוף הגל כינה "חירות מתוך שיעבוד" – רק בתוך מגבלות מובהקות ומוגדרות, אמורה להשתחרר נפש האדם כחלק מבריתו עם אלוהים. רבי יהודה הלוי ינסח את העיקרון של חירות קדושה באופן אחר – "עבד ה' לבדו חופשי". ובכל מקום שלשבת יש אופי מוגדר ומובדל כל-כך, שפגיעה בו דוקרת את העין ומקוממת את הלב, מתקיימת התפיסה לפיה שבת היא קודש.
הניסוח של הברית מצלצל מוכר אל מול ברית אחרת – היא הברית שכורת אלוהים עם אברהם ואשר מתגלמת בכריתת העורלה.[3] למרות שעוד יש ויכוחים רפואיים על כך, מעטים יראו במושג הברית דבר שנועד להועיל לנו כאן ועכשיו – זו אמורה להיות התגלמות של ברית שמקיימים אותה גם כאשר אין בה תועלת וכזו היא גם שבת הקודש.
שבת מנוחה
המקום שבו מתגלמת לראשונה תפיסת שבת המנוחה אינה במדינת ישראל או בהגות היהודית המודרנית, אלא כבר בגרסה השנייה של עשרת הדיברות – "שמור את יום השבת לקדשו… לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך שורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך."[4] בתפיסה זו מטרת השבת היא מנוחה, והיא מגלמת עצירה של המרוץ הכלכלי היומיומי לפרנסה. השבת הופכת ממשהו שהיהודי צריך לתת לאלוהים כחלקו בברית, למנחה שאלוהים מעניק לאדם – "ראו כי ה' נתן לכם השבת",[5] וחז"ל מספרים כי מדובר באוצר ממש – "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי (אוצרי) ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה (לתת) לישראל; לך והודיעם".[6] בתפיסה זו, השבת נועדה לתת משהו לאדם – הוא אמור ליהנות ממנה (וצר המקום מלהזכיר את המושג "עונג שבת"). ייתכן כי גילומה החזק ביותר של תפיסת השבת כאירוע של מנוחה מופיע בנוסח של תפילת מנחה של שבת –
"יום מנוחה וקדושה לעמך נתת… מנוחת אהבה ונדבה ,מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה… יעקב ובניו ינוחו בו".
מהרגע שהשבת מגלמת עצירה בחיים החברתיים-כלכליים, ניתן גם לראות בה רעיון סוציאלי המקדם את מוסריות החברה האנושית בכלל ולא רק את הברית בין עם לבין אל. מביע זאת ר' שמשון רפאל הירש (הרש"ר) כאשר הוא אומר:
"'השבת תעשיר את כל, ותשווה את כל. הרכוש והקניינים, שעבורם יילחם האדם בששת ימי המעשה, יבדילו בין אדם לאדם ויחלקום לבעלי מעמדות שונים…. אולם לא כן הדין שנוהג באוצרות ובמתנות הטובות, אשר השבת מעשרת אותנו בהם: השלום, שלוות הנפש באלוקים, ומנוחת העולמים. הללו, דברים השווים לכל נפש הם וכל הרוצה לזכות בהם, כקטן כגדול, כעשיר כדל, יכול לבוא ולזכות… ובתת ה' אז לישראל במדבר את השבת, החלה גאולת האנושות כולה".[7]
וברוח תפיסתו המעט אוניברסאלית של הירש, שואל ביאליק באופן רטורי:
"הטרם ידעו אלה, כי שבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים? הטרם יבינו, כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם?".[8]
תפיסת "שבת מנוחה" מניחה יסוד של בחירה בידי האדם מה הוא עושה בשבת. החל מהשאלה מתי הסופשבוע מתחיל וכלה בשאלה האם הוא קורא ספר, יורד לשחק כדורעף בים או נוסע לבקר את משפחתו. השבת משחררת ממנגנון הכפייה שנוצר בפועל מתוך התחרות הכלכלית של היום-יום, ומאפשרת לאדם לחזור אל עצמו. זו גם שבת שאפשר, בניגוד לשבת קודש, לא לדעת כלל מה יקרה בה – אין צורך להציע את המיטה או לבשל ולערוך את השולחן מראש (או לברר איפה מתארחים) כי אפשר להחליט הכל אחר-כך, ואפשר גם לצאת למסעדה. ומהרגע שהרשות נתונה לבחור מה עושים בשבת, האירוע הופך לדינאמי יותר, והשבת של שנות ה-20 לחייך אינה דומה בהכרח לשבת של שנות ה-30 וה-40. ובכל מקום בו אפשר לא לדעת מה יקרה בשבת ולהחליט רק במהלכה – ישנה שבת מנוחה.
חשוב לומר, שמימוש רעיון זה במלואו למעשה הופך את השבת ממצווה שיש לקיים אותה (והדיון כאן הוא רק כיצד לעשות זאת) לרעיון כללי, שאין לו מערכת חוקית או הלכתית מאחוריו. בלא שתהיה לו פרשנות המתאימה את הרעיון ה זה למעשה אקטיבי בחיים של היום, ובמלים אחרות – בלא סוג מסוים של הלכה, זהו רעיון שהוא כמגדל פורח באוויר. וגם על כך כותב ביאליק:
"צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות".[9] ובמלים אחרות, זה רעיון שקשה לאמצו באופן אבסולוטי.
מהות המחלוקת
המחלוקת שבין מודל של שבת קודש לשבת מנוחה בעצם מגלמת מחלוקת ערכית עמוקה יותר על מושג החירות. מתי אנחנו אנשים חופשיים? האם כאשר אנו מתמסרים למשהו או כאשר אנו מתנערים ממשהו?
וכדי להמחיש עד כמה ותיקה המחלוקת וכיצד היא מתפרשת על כל ארון הספרים היהודי, אביא דוגמה שלה ביחס לדיני עבד. עבד עברי אמור לצאת לחופשי לאחר שש שנים, אלא אם כן הוא בוחר להישאר. במקרה כזה, יש לרצוע את אוזנו סמוך לדלת הבית. בגמרא מסופר כיצד חכמים מתווכחים על משמעות הטקס – אחד מקביל בין אוזן העבד לאוזן שהייתה בסיני ושמעה את המצוות מפי הגבורה ושני עושה חפיפה בין המשקוף מקום בו רוצעים את האוזן לבין המשקוף שהיה עד למכת בכורות ולשחרור בני ישראל מעבדות מצרים.[10] במלים אחרות – חז"ל מתווכחים על מושג החירות – האם זו חירות המתגלמת במצוות או מתגלמת בשחרור משעבוד זרים.
ובכל זאת יש לומר שמשהו השתנה. על השבת של ימינו אנו מתווכחים ודנים באופן שונה מהדיון של חז"ל או מהדיון ביחס לשבת לפני 300 שנים. הסיבה לכך היא שהמרחב שבו הוגדרה השבת השתנה – אם בעבר היה זה מרחב מסורתי-קהילתי בו למשפחה היה את הכוח, היום קיימים מספר מרחבים במקביל שמגדירים את השבת – הדיון הפוליטי, החוק האזרחי, דעת הקהל, המרחב הקהילתי והמשפחתי (שנחלש אך לא נעלם), וגם עולם שלם של מוסדות שגדלו בכוחם – חינוך תיכוני, ישיבות, מכינות וצה"ל. התמהיל בין שבת קודש ומנוחה שבעבר היה משתנה באיטיות רבה נחשף עתה לתחרות משיכת חבל בין גורמים שונים. מעיר על כך בעצב ג'קי לוי:
"המעבר מהתיכונים לישיבות ניתק את הנוער הדתי (…) מהמשפחה שלו וביטל את מעמדה של המשפחה כגורם העיקרי בעיצוב החיים היהודיים. מרגע שהתחלנו לגזור חומרות על ההורים מחקנו דפוס של דת שהיא משפחה ודתיות שהיא משפחתיות, וחתרנו להחליף את הדפוס הזה בדת אחרת שכל כולה רב, רבנות וישיבות".[11]
לוי מציג במאמרו סיטואציה שבה הנטייה להחמיר דחקה החוצה את שבת מנוחה והשאירה לו רק שבת קודש. אבל כמובן שניתן לדמיין גם סיטואציה הפוכה, שבה החייל הצעיר יחזור מהצבא בו יש "נוהל שבת" אך אין בו צדדים מחייבים במיוחד, וההרגל שלו לבחור בעצמו כיצד תיראה השבת שלו ידחק בהדרגה את החוויה של שבת קודש. זה אולי לא משחק סכום אפס, אבל זה מתח לא פתור.
שבת שלום
לעתים, מנוסחת הדילמה בין הערכים שהצגנו כאן כוויכוח סוציולוגי – בין התחשבות ברגשותיהם של אלה להתחשבות ברגשותיהם של אלו. אבל אותם רגשות שנפגעים במסגרת הדיון על אופי השבת – נפגעים הם בשל השקפה ערכית על אופייה של השבת, בשל הבנה שונה של התמהיל בין קודש למנוחה, וכפי שהראיתי קודם לכן – גם בין תפיסות שונות של חירות ושל היותנו עם חופשי בארצנו. לכן חשוב להבין שזו מחלוקת בריאה, המעידה על חברה הנמצאת בבירור ערכי פנימי. סופה של המחלוקת על צביון השבת להתקיים.
[1.שמות כ, ז-י.]
[2.שמות לא, יב-יז.]
[3.השווה בראשית יז, ז-יד.]
[4.דברים ה יא-יג.]
[5.שמות טז כט.]
[6.בבלי שבת י ע"ב]
[7.רש"ר הירש, "מתנה טובה", כ"ב וכן ל"ד]
[8.ח"נ ביאליק, מתוך חליפת מכתבים עם מערכת "ניב הקבוצה", 9 9.4.1933]
[9.ח"נ ביאליק, אגדה והלכה.]
[10.בבלי קידושין כב ע"ב.]
[11.ג'קי לוי, ארץ אחרת, 49, "מתי התחלנו לגזור חומרות על הורינו".]
