על פי הנרטיב התנ״כי, האל מוצג כגורם אשר מתערב באופן אקטיבי בעולם כדי להעניש את החוטאים ובכך הוא מחולל שינויים דרמטיים בחיי האנושות.
בתחילה האל גירש את אדם וחוה מגן עדן וכעבור השנים, הבטיח כי ״אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה״ והטביע את הבריות במבול. בהמשך מתואר כיצד האל השמיד את סדום ועמורה, כאשר ״הִמְטִיר [עליהן] גָּפְרִית וָאֵשׁ״ וגם במדבר סיני ה׳ הוא זה שהיה אחראי למגפות שפקדו את בני ישראל, כאשר "אַף ה׳ חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה׳ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד". יש בכך אמירה מפורשת שהקב"ה הוא אחראי ישיר על האסונות הפוקדים את האנושות.
אבל הנרטיב המילולי מטעה. במקרים רבים במקרא, צפויים לקרות תהליכים טבעיים שלכאורה אינם דורשים התערבות אלוקית מיוחדת. איפה האל בכל הסיפור? האל הוא זה שקובע מראש את כללי המשחק, את חוקי הטבע, את המגמות הבסיסיות של הסוציולוגיה – והתנ״ך נעזר באל אקטיבי בכדי להמחיש מהם כללי המשחק אשר נקבעו על ידי הקב"ה.
על כן, במבט שני, אלוהים לא באמת משמיד את העולם הטרום-מבול, או את סדום ועמורה, או את המתלוננים העבריים במדבר… למרות לקיחת האחריות המפורשת שלו. הרי, החברות הללו כבר היו בתהליכי קריסה אלימים. עולם בו "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם", מלא "חָמָס", אינו עולם בר-קיימא. הוא עולם אשר קורע את עצמו לגזרים, אשר עתיד להימחק מדפי ההיסטוריה במו ידיו. עיר בה התושבים דוגלים בזכות לבצע אונס קבוצתי, ולא ניתן למצוא בה ולו חמישה צדיקים, היא עיר אשר עברה מזמן את נקודת האל-חזור, וכבר לא ניתן לשקמה. סדום ועמורה, וחברות דומות, לא היו צריכות לחכות לברק מן השמיים. הן הרסו את עצמן. התיאור לפיו ה' מתערב, מהותו מטפורה דרמתית לתהליכים טבעיים ועצמאיים.
לדאבוננו, ניתן לזהות שורשים של קריסה חברתית גם בקרבינו, בימים אלו.
בינואר השנה, הממשלה החליטה להקים רחבה שוויונית בכותל המערבי, כפשרה היסטורית לאור דרישת נשים רבות להתפלל על פי צו מצפונן באתר הקדוש. למרות זאת, התכנית טרם הוצאה לפועל. ועל כן, ביום ד׳ בבוקר השבוע, התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, יחד עם נשות הכותל, הכריזו על ״פעולת מרי אזרחי חסרת-תקדים״, במחאה על אי-יישום מתווה זה. אופן הביטוי של ה״מרי האזרחי״: עשרה מנהיגים דתיים צעדו לכיוון הכותל עם ספרי תורה בידיהם, בניגוד לכללים שקבע הרב הראשי של הכותל. ברגע שהקבוצה נכנסה לרחבת הכותל, התנפלו עליהם עשרות בריונים של רב הכותל יחד עם מפגינים חרדים, אשר דחפו את הרבנים הפרוגרסיביים וניסו בכוח לחטוף מידיהם את ספרי התורה.
אני הגעתי לכותל כדי לסקר את האירוע לחדשות וכך מצאתי את עצמי בלב המהומות, נדחף מכל עבר. הזדעזעתי מן האלימות. ילדים קטנים שרקו וצעקו ״נאצים, נאצים!״ לנשים, וילד אחד אף קרע סידור לגזרים. למרגלות המקום הקדוש ביהדות, איננו יכולים לחיות בשלום אחד עם השני.
ובלב הסערה חשבתי לעצמי שכך בטח נראתה ירושלים, טרום הפלישה הרומית לעיר וחורבן בית המקדש. בקרב עם ישראל, היו אשר ניסו לחטוף ספרי קודש מידיהם של אחרים, ואשר קראו אחד לשני ״רומאים״ ו״אדומים״. הם תקפו ודחפו מתוך שנאת חינם, והצדיקו את מעשיהם לעצמם כהתגוננות על קדושת המקום, על רקע של שנים של הסתה ושטיפת מוחות שגרמה להם להאמין שמנהגי האחר מאיימים על חיי החברה. מה הפלא שהרומאים כבשו את ירושלים, כשיהודים כבר זרקו אחד את השני מן החומות.
אין ה׳ משמיד ציביליזציות. הן משמידות את עצמן. כאשר פלגים שונים בחברה קורעים אחד את השני לגזרים, אין צורך בהתערבות אלוקית בכדי להשלים את העבודה. האמונה לפיה קריסת החברה היא עונש מן השמיים, היא סוג של "השלכה" פסיכולוגית, מעין ניסיון התחמקות מאחריות והכחשת הנעשה על ידי האדם.
המבול היחיד שיוכל לערער את קיומנו בארץ ינבע מן הסערה שנוצרת בקרבנו. כללי המשחק נקבעו מראש – והכוח לעצב חברה ברת-קיימא, בכפוף לכללים הללו, הוא אך ורק בידינו.
*להשארת תגובה גללו למטה*
