לפני איזה זמן גיליתי גילוי ספק משעשע ספק מרעיש: בניגוד למה שהנחתי עד אז, כששאול טשרניחובסקי כתב על כך שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו הוא לא מתכוון לישראל.
אין לי את מי להאשים בפספוס הזה מלבד את עצמי, שכן מלבד הבית הראשון של השיר שאר הבתים (אותם לא קראתי עד לאחרונה, מסתבר) אינם מתייחסים למולדת אלא למקום לידתו של המשורר.
אומנם קראתי פעמים אין ספור בספר בראשית את הפסוקים בהם אלוהים פונה לאברהם ומורה לו ללכת מארצו וממולדתו לטובת ארץ כנען. בפסוקים אלו ההפרדה נדמית ברורה – מולדת היא מקום לידה וארץ היא מקום של בחירה. אבל עדיין, המחשבה עיקשת: מולדת היא בית של עם, ולפיכך- ישראל היא המולדת. זו מחשבה מעט משעשעת, שכן כמי שהיא בת להורים עולים אני יודעת היטב שיש מולדת של זיכרונות ילדות ובית ומשפחה שחיה רחוק ושפה וגעגוע.
לזיהוי הראשוני והחד משמעי מבחינתי לכך שמולדת היא ארץ ישראל יש שורשים ציוניים חזקים. כבר מראשית תנועת הציונית נשמע רצון לתת מענה ליהודים שחיו בתודעת ״לך לך״ במשך אלפי שנים ארוכות, ולכוון אל הארץ אשר בה חיו אבות ואמהות העם. רצון זה נטבע גם בדמות המושג ׳בית לאומי׳ שהופיע עם הקמת ההסתדרות הציונית העולמית, היה בשימוש בהצהרת בלפור, בכתב המנדט ואף בהצהרת העצמאות.
עם השנים, הרצון בזיהוי של בית לאומי כמולדת נטמע בתרבות הישראלית. אפילו טשרניחובסקי, פחות מעשור אחרי שפרסם את "האדם אינו אלא…" ולאחר שעלה לישראל פרסם את השיר "הוי, ארצי! מולדתי!" בה מתחלפים תיאורי הנוף של של ארץ ילדותו בתיאורי טרשים וחמסין , ועדיין מזכה את הארץ בתארים מולדת וארץ מורשת.
התפתחות היחס הזה אל המולדת גורם לי להשתעשע בכך שאולי, בעצם, האדם אינו אלא תבנית חלומות מולדתו.
המעבר מאמירה שאדם או אשה נוצקו בדמות הקולות והמראות שבהם עברה עליהם ילדותם והם אלו שיקראו בפיהם מולדת, אל מצב בו מולדת נקראת כך על שם הפוטנציאל הגלום בה, והעשייה שמתרחשת בנופיה היא מרגשת בעיני מאד. זהו ביטוי לכך שרגשות וזכרונות אומנם תופסים נפח משמעותי מתחושת השייכות שלנו, אבל לא פחותה מכך באפשרות להגשים חלומות יש פוטנציאל לתחושות שייכות חדשות.
במהלך החודשים האחרונים יצא לי לעסוק בחלומות לא מעט – אם במסגרת לימודי בבית המדרש הגבוה של המדרשה, בו הקדשנו חלק משמעותי מהקריאה והשיחה להגות ציונית ופגשנו עושר בלתי נתפס בו אנשים שונים, שעוסקים כביכול באותו רעיון ומנסים לעצב את הגשמתו באין ספור דרכים שונות. ואם בהזדמנויות אחרות- שיחות עם חברים, שיעורים ששמעתי וספרים שקראתי.
הר' הלל צייטלין אמר על חולמים שלאן שילכו יצעד חלומם איתם. אני לא מתיימרת להיות חולמת חלומות מדופלמת, אבל יש לי תחושה שאולי העיסוק הזה בחלומות יש בו חסד של גילוי, הזדמנות לעצור על החלומות שהוגשמו ובאים לכדי ביטוי בסביבת חיי, החלומות שנרקמים כעת, החלומות שהייתי רוצה לעצמי וכאלה שהייתי רוצה לסביבה שלי.
החלומות, אלו שישנם כבר ואלו שיבואו, כרוכים בארץ הזו.
ניזונים מהאקטואליה שאני צורכת, מופעלים מהרגש שעולה בי למשמע החדשות, מהמפגשים הקטנים והגדולים שבשגרה שלי, מסיפוריהם של קרובי. חשוב לי לחלום כאן כי אולי זו המשמעות האמיתית של מולדת- היא ארוגה בי בנופי ילדות שראיתי בעיני או דרך הסיפורים שסופרו לי בילדותי שנמתחו מהתנ"ך ועד תש"ח. היא לא מובנת מאליה בעיני, אני בוחרת בה ורוצה בה ומנהלת עם עצמי וויכוחים על למה, בעצם.
במהלך תהליך היצירה של טקס המעבר בין יום הזכרון ליום העצמאות עסקנו רבות בחלום.
בחרנו לאור שבעים שנות עצמאות המדינה וברוח עשרת ימי תודה, לנצל את שבת תודה שנציין השבת ואת המעמד החגיגי של טקס המעבר כדי להשתהות על החלומות הקטנים והגדולים שמעסיקים אותנו- כל אישה ואיש וממקומם, אותנו כקהילה. להכיר בטוב שישנו, לחשוב על הפלא שבהיותנו כאן במדינה הזו תוך מודעות לכך שיש מורכבויות וישנם דברים לתקן.
זוהי גם הזדמנות להביט על החלומות שליוו את הדורות המקימים ולבחון מה הוגשם ואיך, ומה היינו רוצים ורוצות שיוגשם לטובת הדורות העתידיים, בתקווה שאכן יסייע לבירור המחשבות ואף להגשמה עתידית.
בתקווה לימים לאומיים משמעותיים וטובים,
ושבת שלום.
לפוסט הזה יש תגובה אחת
מקסים תודה רבה לך