הפיכת קערה

כשהייתי בתיכון ידעתי בעומק ליבי שכשאהיה גדול אני רוצה לחזור בתשובה או לצאת בשאלה. מכיוון שכבר הייתי דתי הוכרעה הכף לצד הידוע.

הידיעה הזו לא הייתה ידיעה במובן המקובל, זאת אומרת, לא מדובר במשהו שאמרתי אז למישהו וספק אם מול עצמי ידעתי להודות בתשוקת המרד הקדוש הזה שבערה בי. 

אבל היום אני יודע לצרף בדיעבד מחשבות ותשוקות שמתחברות לכדי ידיעה מובהקת שהייתה בי איזו כמיהה להפוך את הקערה על פיה.

כששואלים אותי היום מה גרם לי "לעזוב" את העולם בו גדלתי, אני מבין שכל תשובה שתהיה קשורה במשיכה האסתטית, החווייתית והנוצצת של העולם החילוני לא נוגעת בעצם העניין. משום שכאמור, הכמיהה לא הייתה דווקא אל העולם הזה (תרתי משמע) אלא לעצם התנועה של המרד. לימים הבנתי שאפילו ספקות על אמיתות התורה, תכלית עבודת ה' וכו' שנראו לי בזמנו כסיבות מוצדקות לעזיבה, היוו פעמים רבות עוד אמצעי בדרך להפיכת הקערה.

הרצון למרוד יכול להיתפס כעניין ילדותי, כזה השייך לשלב מאוד ספציפי בחיים. אני מאמין שאין להקל ראש בתנועות נפש יסודיות שכאלה, לא רק בחיי אלא בחיי אנשים רבים שמשנים משהו מדרך אבותיהם. ולכן כאשר אנו משנים במשהו מדרך אבותינו ראוי שנשאל – מהיכן נבע השינוי? על אחת כמה וכמה יש לבחון את העניין כאשר מדובר בשינוי עמוק של סדרי החיים, עד לכדי אופן קיום שיסודו במרד.

שנים חיפשתי את הכוח המניע של אותה תנועת שינוי בחוץ, זאת מכיוון שהעולם שבו גדלתי דיבר על מסורת ועל המשכיות. השיח כולו עסק בניסיון לשמר – ולא למרוד. החשש היה העזיבה חלילה, והמדד של מוסד מוצלח היה כמות קטנה של דתל"שים. לכן הסקתי ששלהבת המרד באה אליי דרך חשיפות קטנות ולא רצויות לעולם חיצוני.

אלא שכשמתבוננים לעומק מגלים שבמוסדות החינוך עליהם גדלתי היה הבדל עמוק בין טקסט לסאבטקסט. ההבדל היה כה עמוק, והסאבטקסט – כה חזק עד שנדמה היה שבאותו הזמן בו המחנכים שלי הטיפו להישאר הם צעקו לנו ללכת. המוזיקה של ההטפה נישאה על גבי תדר רגיל ולכן נשמעה באופן ברור על ידי כולם. לעומת זאת הצעקה התרחשה בתדרים הנמוכים, אלו שהרבה יותר קשה לשמוע, אבל כשמקשיבים להם באמת, הם מרעידים את הלב וגורמים לרגליים להתרומם מעצמם ולשאת את הגוף אל מקום אחר. שתי דוגמאות לעניין:

דוגמא ראשונה: פעם או פעמיים בשנה היו מביאים חוזר בתשובה להרצות בפני כל הישיבה שלנו על תלמידיה ורבניה איך יצא מחשכה לאורה. הוא היה מספר שעזב עולם שקליפתו זוהרת ותוכו אומללות. אחרי שהפליג בפרטי מסע החיים שלו, עמוס הסקס, הסמים והרפתקאות הקיום, הוא היה מספר שלבסוף גילה שאין על התורה הקדושה – בדיוק אותה תורה, איך לא, שאותה אנחנו כבר לומדים. הטקסט היה ברור – תישארו איפה שאתם, זה הכי טוב. או – אין מה לחפש בחוץ, האמת, היופי והאור מצויים בניגוד למה שנראה לכם – אצלכם. אבל הסאבטקסט אוי הסאבטקסט! הרי מה שלימדו אותנו באמת ההרצאות האלה זה שהרבנים שלנו כל כך חסרי ביטחון, שמי שנותן להם ולנו אישור למה ולמי שאנחנו הוא דווקא מי שבא מבחוץ. אבל יותר עמוק מזה, כל הקומפוזיציה של ההרצאות הללו, הייתה למעשה פולחן למרד כשלעצמו. לרגע השינוי, לקונברסיה, להפיכת הלב. זה היה השיא. לא שגרת החיים של האדם הדתי, ובטח שלא המסורת העוברת מדור לדור – אלא הרגע שבו האדם גילה אצל הדלאי למה או בלב הסוואנה שמשה אמת ותורתו אמת ושיש אלוהים ושעם ישראל חי. מכיוון שמדובר ברגע כה עוצמתי כל השאר היה רק תפאורה. המסר הסמוי הזה גרם לי (ובטח לעוד כמה שהרגישו ברטט העמוק של התדר הנמוך) להשתוקק להפיכה, לשינוי המבורך. ולאט לאט לזלזל ב'בינוניות' של מי שנשאר בדרך שהתוו לו הוריו מקדמת דנה. אז אחרי הכל למדנו שטוב להיות דתיים, אבל שהכי מגניב, מרשים וכדאי – להיות חוזרים בתשובה. אבל כאמור – דתיים כבר היינו. ולכן נותרה רק אופציה אחת.

דוגמא שניה: המחנך שלי, שהערכתי מאוד אז (וראוי לציין שעד היום אני זוכר לו לטובה את היחס האישי החם והאכפתי), היה שייך לזרם שהיום נהוג לכנות "חרד"לי". הוא היה נוהג לדבר רבות על השטחיות של העולם החילוני והמערבי על חולאיו הטכנולוגיים ולעומת אלו היה מנגיד את העומק של "תורת הרב" (קוק). לעיתים תוך כדי נושא כלשהו היה גולש לסיפור ההתבגרות שלו. הסיפור שהיה מתאר הלך בערך כך: "גדלתי בבית להורים דתיים 'מזרוחניקים' ממרכז הארץ. לא מקפידים מדי ולא מחפפים מדי. לכשבגרתי, נדדתי לישיבה ושם גיליתי את התורה הגואלת. ההורים כמובן לא שמחו, חששו שאבזבז את הזמן. שאלך ללמוד משהו ריאלי, שאפשר לעשות איתו משהו וכו'. לא הבינו מה זו תורה. אבל אני דבקתי בעולם החדש…" בין לבין עלו התנגשויות עם ההורים, כאשר המנצחת היא אותה תורה גואלת. הטקסט דיבר שוב על התחזקות בעולם התורה ועל נאמנות לערכים. אבל הסאבטקסט – שידר בוז (גם אם עדין) לבית ההורים. לדתיות הבורגנית הפשוטה. הלא 'אידיאליסטית', לא מתמסרת, משמימה ופשרנית. הרב התכוון כמובן שנשמע התמסרות לתורה אבל אנחנו שמענו מרד בהורים.

–

אצל כמה מהחוקרים הציונים של 'חכמת ישראל' רווחה הדעה שחז"ל השתדלו להעלים את מרד החשמונאים מהזיכרון הלאומי. את ספר מקבים גנזו לגמרי ואילולא הכניסו אותו הנוצרים ל'ביביליה' שלהם לא היה נשאר לנו ממנו זכר. מכל סיפורי הגבורה של המרד באנטיוכוס וצבאו הותירו חז"ל פסקה קטנטנה בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, שבת דף כא) שמדברת בכלל על נס פך השמן. כאילו זה היה העניין ולא שחרור העם מן הגזירות והשלטון הזר.

לפי אותם חוקרים, לו רק יכלו, היו מעלימים חכמינו ז"ל גם את חנוכה עצמו. אולם החג כבר התקבל והיה אהוב על המוני בית ישראל ולכן נמנעו מלבטלו ובמקום זאת השתדלו לדחוק את החג לשולי הדיונים (ולשנות את אופיו). בניגוד לחגים אחרים ואף לפורים (ששווה לחנוכה במעמדו ההלכתי),לא נתייחדה מסכת לחנוכה וכל קיומו במשנה ידוע מדיונים שאגביותם כאילו זועקת עד כמה הם דחוקים. איפה למשל מוזכר החג במשנה? ובכן, במסגרת דיון צדדי הנוגע בגמל שעובר עמוס פשתן ברחוב העיר הפוגע בנר חנוכה והסחורה על גבו נדלקת (משנה, בבא קמא, ו,ו). עד כדי כך איזוטרי.

אם מעיינים מעט בספרות האגדה מבינים שאם יש משהו שחז"ל היו רגישים לגביו זה סאבטקסט. אני רוצה להציע שכשהם בחרו לשמר את חנוכה ולעקר את החג מכל ענייני המרד הגלומים זה בדיוק משום שידעו לערוך רפורמות מרחיקות לכת, וכל זאת מבלי להשתמש בסאבטקסט של מרד.

הם לא התנגדו מפורשות לרעיון של חנוכה ולא דיברו נגדו, אלא הטמיעו את החג בשפה שאין בה אזכור למהפכה כלשהי. הם הבינו שאם הם רוצים לייצר טיפוס אדם "אנטי מרדן" – הם לא יכולים להתנגד ישירות לבית חשמונאי, אלא הם צריכים לייצר טרמינולוגיה פנימית שעל אף שהיא בפועל חלק מתנועה של שינויים עצומים – תדבר בשפה שכולה מסורתיות, מתינות והמשכיות. כאילו שום מהפכה לא קרתה פה ועולם כמנהגו נוהג וחנוכה תמיד היה חג של פך שמן קטן ולא חגיגה לאומית דתית של מרד.

–

התנועה הציונית, שהיא ביסודה העמוק תנועת מרד הן במסורת היהודית-גלותית והן באומות העולם – החזירה את חנוכה של מרד החשמונאים, תרגמה מחדש את ספר מקבים והציתה את הלבבות. ואולי מבלי משים שלהבה גם את המאבק שבין אבות לבנים.   

הפיכה, קונברסיה, סלילת דרך חדשה – כל אלו כמובן הרבה יותר כובשים ומלהיבים מעוד צעידה בנתיבי אבות. הבעיה עם כל האתוסים האלו היא שכשאתה מנסה להעביר אותם הלאה אתה אף פעם לא יודע אם יתהפכו עליך בדור הבא. מרד, אחרי הכל, יכול להיות מופנה לכל כיוון. ובדרך כלל הוא מפתיע. 

אני כמובן לא יכול שלא לחשוב על המדרשה בהקשרים הללו. רבים מאתנו עשו, או נמצאים בשיאם של תנועות גדולות מן הבתים בהם גדלנו. עזיבת בית דתי, מרידה בנורמות מסויימות של העולם החילוני, חיפוש ואימוץ של מסורות אחרות. בדרך כלל אנחנו גאים בתנועה הזו שלנו. אנחנו רואים בה התבגרות, השתכללות, אומץ. חשוב שנדבר גם על המחירים של ההפיכה כתנועה בין דורית ועל השפה של תנועה כזו על תדריה השונים.

אבל יש גם צד נוסף למטבע. "כשאנשים מספרים על המרד שלהם, לא צריך לקחת אותם כל כך ברצינות" – אמר לי מישהו לפני כמה ימים. "אחרי הכל, גם אם הפכת לגמרי את הקערה על פיה – מדובר בסופו של דבר באותה הקערה".