"אף על פי כן". כמו בחוש נבואי, נבחר הביטוי הזה כנושא הדיון של "דעת פרת' לפני שני גיליונות. אז נראה היה כאילו השאיפה להתעוררות של העם מהאדישות והרפיון שאחזו בו בעשורים האחרונים היא חסרת סיכוי. עכשיו, שוטפות קריאות אלה בכל רחבי ארצנו.
[1.] האם יש לראות בכך "הצהרה של העם" כפי שקיווינו אז עם א"ד גורדון? מוקדם לומר. אך אין ספק שכבר כעת חל שינוי בחברה הישראלית, תזוזה של הלוחות הטקטוניים, או במקרה שלנו, של לוחות הברית. המהפכה החשובה היא לא במחירי הקוטג', אלא בתודעה שלנו. מה שנראה בעינינו רק אתמול כגזירת גורל והביאנו לידי ייאוש, מצטייר עתה כדבר שבידינו לעשותו או למונעו. תהליכים כלכליים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, אותם חשבנו לכורח בלתי נמנע, 'סדר טבעי' כמעט, נראים כגלגל שאכן ניתן להשיב לאחור."אף על פי כן נוע תנוע", היה למשפט המסמל מהפכה חברתית, ממש כמו פיזיקאלית. קיים קשר הדוק, שניכר אף בשפה, בין סדר חברתי לעולם הטבע הפיזי. לא במקרה הכוכבים נחשבו פעם הן כמניעים את הטבע הפיזי והן כמכתיבים את גורלו של האדם. לא במקרה ראה קאנט את הפילוסופיה שלו כ"מהפכה קופרניקאית", אפלטון דימה את האמת לשמש ודילן כתב ש- "You don't need a weatherman to know which way the wind blows", בשיר שהפך לתנועת מחאה.[2] אני סבור שהקשר בין שני העולמות האלה נעוץ בממד שלישי הנוגע לשניהם- התודעה האנושית, כאשר מהפכה במישור הזה עשויה להביא לפעמים לשינוי בהבנת הסדר החברתי ובתפיסת הסדר הפיזי גם יחד.
עד שנת 1789, משמעותה של המילה מהפכה, Revolution בלעז, הייתה שונה ממה שאנו מכירים כיום. אם נחפש ערך זה במילון מהמאה ה-18 נמצא שם פירוש, הנגזר מהפועל Revolve: חזרתו של כוכב למסלול סיבובו המקורי. בתקופת המהפכה הושאלה המילה לתחום החברתי- פוליטי, עד שלא ניתן היה להפרידה ממנו ומשמעותה השתנתה ואף התהפכה- לא עוד חזרה אל המסלול הישן, אלא בריאת מסלול חדש לחלוטין.[3] על פניו, המהפכה הישראלית הנוכחית, כמו כל מהפכה, דורשת סדר חברתי חדש וביטול המוסכמות המקובלות, אך במידה רבה, נראה שהיא נכספת למשהו ישן וטוב, למה שהיה פעם, להחזרת החברה הישראלית למסלול הערכי ממנו חרגה.
גם אני, כמו רבים בהתחלה, הבטתי בתנועה הזאת ברגשות מעורבים של ציניות ותקווה, של מעורבות ודחייה. כבר ידענו מימינו תנועות דומות, התעוררויות של צעירים וסטודנטים ויציאה ספונטנית, המונית ובלתי מתוזמנת לרחובות. ואולם ברוב הפעמים התבדינו והתאכזבנו לראות, שיציאת הצעירים לרחובות הייתה להפגנה של שיאים חדשים של ניכור ואדישות. בעוד ציבור גדול נזקק ומשווע לתנאי קיום בסיסיים, יוצאים הצעירים בני המעמד הבינוני להפגין בעד עצמם, על כמה שקלים בשכר הלימוד. האם המחאה הזאת שונה מכל השאר? תלוי לאן מסתכלים.
שלש מדרגות
התיאוריות בתחום המחקר של התנועות החברתיות בסוציולוגיה מתייחסות בדרך כלל לשלבים של התפתחות תנועות חברתיות בעיקר בממד המבני־טכני: מרגע התפרצותן, דרך קניית מעמדן הציבורי, ועד התמסדותן והתפרקותן. אני הייתי רוצה להסתכל רגע על המחאה דרך התפתחותה האידיאית, הערכית. לדעתי ניתן לחלק את תנועת המחאה לשלושה שלבים התפתחותיים, שלוש מדרגות של מודעות לבעיה, מודעות למהות התנועה ולתכליתה.
בשלב הראשון, השלב האינפנטילי, המחאה נשאה אופי אגואיסטי וצר. היא קמה כתגובה אינסטינקטיבית למצוקה נקודתית אקוטית- כמו תגובה למכה, לכאב חד. כיוון שהתעוררה כתגובה לבעיה חומרית מוחשית ודחופה- הקושי לשכור דירה או מחירי הקוטג'- היא לא הכילה תכנון ארוך טווח ולא דרישות ברורות, אלא רק התפרצות של תסכול. הדרישה הייתה אינפנטילית גם היא- כמו ילד שלקחו לו צעצוע: "תנו לנו!". זה מה שהיינו רגילים לראות בדרך כלל בהפגנות סטודנטים. אך קרה משהו שלקח את המחאה הזאת, באופן די מפתיע, צעד אחד קדימה.
השלב השני של המחאה, הוא הכרת שיתוף הגורל של כל המגזרים, הקבוצות והשכבות השונות באוכלוסיה. כאן הוכרה הבעיה כעמוקה ושורשית יותר, עדין חומרית בעיקרה, אך כללית ורחבה יותר. לא משנה מה גרם לכך- אם היו אלה הלכי הרוח הציבוריים והביקורות שהוטחו במארגנים, או תחושה פנימית של המוחים- המחאה שינתה טון, נפתחה והתפתחה, קשרה קשרי סולידריות והכילה מחאות נוספות. היא פיתחה שפה המדברת על משבר מעמיק, כולל, מקיף, על בעיה בשיטה, על הפקרות ואדישות שנמשכות שנים. כאן המחאה גם החלה לחצות את השסעים המקובלים אצלנו בשגרה ולנסות להכיל כמה שיותר שותפים מרקעים שונים: חילונים ודתיים, ימנים ושמאליים, והדבר הביא לריכוך הקריאות הספציפיות שלה נגד הממשלה והעומדים בראשה, לחיפוש אחר קונצנזוס ולחזרה למקורות ציוניים ויהודיים, לפחות ברמת הסיסמאות.
הקריאה הפכה ל"צדק חברתי" ול- "ערבות הדדית". המחאה הגיעה להכרה בכך שלפני שאנחנו קבוצת לחץ, אגף פוליטי, סקטור, אנחנו חברה מלוכדת בעלת מורשת משותפת, לפני שאנחנו שבט, אנחנו עם. החל חיפוש מושכל אחר פתרון כולל, אסטרטגיה חדשה הנוגעת לכל התחומים הדורשים תיקון וגובש מסמך של דרישות עקרוניות מהממשלה לשינויים בתחומי הכלכלה, הרווחה, הרפואה והחינוך.
המסמך שגובש הכיל דרישות קונקרטיות, רובן עוסקות בכספים ותקציבים. בחינה מחודשת שלו מעוררת איזו אי נעימות- האם כל זה רק ויכוח על כסף? האם זה מה שחסר לנו באמת? האם לא הרדיפה אחר הכסף שכולנו שותפים לה היא שיצרה את המצב הזה מלכתחילה? כאן התחיל להיות מורגש הדבר הגדול יותר שאנו מחפשים, אותו לא ניתן להעלות על מסמך ולדרוש מהממשלה.
מעטות המחאות החברתיות בארץ שהצליחו לעבור את השלב הראשון, להסתכל מעבר לעצמן, לצאת מגדרן. ואולם חידוש גדול יותר, שייתכן שהמחאה הולכת לכיוונו, הוא שלב נוסף, שניצנים שלו מתחילים לצוץ כעת, כשאת השאלות הכלכליות והחומריות מתחילות להחליף שאלות עמוקות יותר. כשמדברים על זכויות לעם, מתחילות לעלות השאלות מיהו "העם" ובשם מה הוא דורש זכויות? למי אנו חשים מחויבות? למי אנו ערבים? מה שהתחיל בדיבור על סדרי עדיפויות בהקשר של חלוקת עוגת המשאבים, נמשך למחשבה מחדש על סולם הערכים שלנו ובסוף, שהוא בעצם התחלה של התהליך האמיתי, נשאלת השאלה "למה?"- למה בכלל אנחנו כאן? למה כל זה שווה? לשם מה מתאמצים אנו לקיים את החברה הישראלית, חרף כל הקשיים והמצוקות? כאן הופכת הבעיה ממצוקה חומרית, לבעיה של זהות, בעיה שורשית יותר. הולכת ומחלחלת ההבנה שלא די בפתרון השיטה הכלכלית, אלא שיש כאן שאלה תרבותית גדולה. לא רק שלא ניתן להפנות אצבע מאשימה כלפי גורם מסוים בממשלה, אלא שמחלחלת ההכרה שבתחום הזה אין פתרון שהוא עניין של החלטה פוליטית, של חוק או תקנה, של פתק זה או אחר בקלפי. ויותר מכך, מחלחלת ההכרה שהפתרון מצוי בנו.
המרדף אחר הכסף אינו רק נחלת העשירים, הם רק מייצגים את הקצה הקיצוני, זה שהצליח להגיע לאן שכולנו רצים. המרדף הוא מצב תודעתי של חברה שלמה. הוא הפך להיות שגרת חיינו והוא נמצא בכל מקום, בבית הספר, על מרקעי הטלוויזיה, בחנויות, בקהילה, בזוגיות, במשפחה. חטא עגל הזהב משותף לכולנו והוא תוצר של בדידות קיומית, של שעמום. אם אין משמעות גדולה לקיום שלנו, אם אין ייחודיות בחיים שלנו ביחד, כעם, אז מתחילות לצוץ האמונות הפרטיות של כל אחד לעצמו, אז מתחילים למלא את הזמן בבידור ובהנאות חומריות, אז מתחילים להסתכל דרך החור שבמטבע, להיאבק ולריב בבוץ, על זכויות פרטיות, או קניין פרטי, אין זה משנה. הפרטה אינה רק משנה כלכלית, זוהי משנה רוחנית, עקרון חיים.
השלב השלישי, אם כן, הוא שלב הכרת שותפות היעוד.[4] התשובה לשאלה הרוחנית עשויה להפיג את כל השאלות והמצוקות החומריות- אם יש לנו סיבה טובה לחיות כאן, אם יש משמעות, ניתן לקחת עלינו כל סבל. אין בעיה חומרית שבאמת לא נהיה מסוגלים לה, אין באמת ניגוד בין מעמדות וסיעות בחברה. אם מחפשים את ההבדל האמיתי בין הדור שלנו לדור ההורים זהו ההבדל. כשמשווים אנו את עצמנו לחלוצי ראשית הציונות מדברים על שוויון אבל שוכחים את ההקרבה, את האחריות של כל אחד. אז לא הייתה ממשלה להטיל עליה את האחריות, אנשים קמו ועשו למען מה שהאמינו בו, ולא היה זה אתוס החיים השלווים של שניים וחצי ילדים פלוס כלב בדירת קרקע קרוב למרכז, אבל לא קרוב מדי. היום אמנם ישנה מדינה וממשלה ברוך השם, אבל אם ברצוננו ללמוד את לקחי ההיסטוריה היהודית, עלינו להבין שאלה מעולם לא הספיקו כדי לקיים את היהודים בביטחון בארצם. לא נוכל להסתפק בלקיים מדינה "ככל העמים"- הזנחת הייעוד המוסרי והשתקעות בחיי נוחות אינה אופציה מבחינתנו.[5]
אם נמצא תכלית שבה אנו מאמינים ולטובתה מוכנים כולם להתגייס, חזון משותף וברית של ערבות הדדית, אז עוברים מהשלב של "תנו לנו" לשלב של "איך נוכל אנחנו לתקן". ההסתכלות לעָ בר, בניסיון למצוא למי מגיע ומי אשם, הופכת להסתכלות לעתיד- במה נרצה להשקיע, איך נגיע למקום המיוחל, לחברה הרצויה, לחיים הראויים. מתגבשת ההבנה ש"חברת מופת" אינה רק הסדר כלכלי טוב המעניק רווחה חומרית לכולם, אינה רק חוזה פוליטי בין הממשלה לאזרחים, אלא שמדובר בהסדר מוסרי, בין אדם לחברו, בין אדם לאלוהיו, [6] לוחות ברית שניים.
לבירור עמדתנו
התגוררתי יחד עם זוגתי באוהל כשבוע, אבל רחוק ממוקד ההתרחשות. גם כשלקחתי חלק במחאה וגם כשעמדתי מהצד, תמיד שאלתי את עצמי איפה אני ביחס אליה? מהי התשובה שלי, מה אני חושב שצריכה להיות הדרך? השאלה הזאת תמיד הדהדה בשאלה אחרת רחבה יותר- איפה אנחנו במחאה הזאת? מה יש לנו לומר עליה, כבוגרי המדרשה, כאנשים הרואים עצמם בעלי בשורה לחברה הישראלית, הרוצים לתקן. חיפשתי ולא מצאתי במשך ימים ארוכים. נסחפתי לדיונים פוליטיים, לשאלות על סוציאל־דמוקרטיה, על הרלוונטיות של הסכסוך ונושאים אחרים.[7] עם התעוררות השלב "הרוחני" של המחאה, הדברים מתבררים לי יותר.
ביום הראשון של המחאה יצאנו ועשינו לימוד במאהל בירושלים. כשהמגפונים צווחים מסביב סיסמאות על פתרונות ברורים ומיידיים, אנחנו ניהלנו שיחות על צדק ועל מוסר ועל בירור דרכה של היהדות והציונות בנושאים האלה ועל בירור דרכנו. דיון בית מדרשי טעון אך מכובד, פתוח אך ידעני, מלא להט אבל שקול. ללא "הם" ו"אנחנו", ללא אויבים אולטימטיביים, ללא התלהמות ואלימות וצעקות 'בוז', ללא מצלמות, פופוליזם ואופורטוניזם. דיבור, לימוד ושיחה שהם התיקון עצמו, עץ פרי עושה פרי. זה מעשנו וזו דרכנו.
היום נראה שהתנאים הבשילו לכך יותר. הצועדים הלכו עד לאן שרגלם משגת, התקשורת הרעיפה מחמאות (בלשון המעטה), הפוליטיקאים רוצים כולם לגזור את הקופון. כעת הגיעה התנועה למקום שתשאל את עצמה מה היא רוצה באמת? המקום הזה מתחיל להתברר עכשיו וכאן נפתח הפתח לדיון מהותי, מעמיק בשאלות על החברה ועל התרבות שלנו. כאן מתחיל הלימוד ומתחילה השיחה. כאן נפתח חלון נדיר לדיון מחדש ביחסה של החברה אל ערכיה ומטרותיה. את התשובות לשאלות הגדולות של הדור והחברה יש לחפש במקורות שלנו, במטרה ליצור אורח חיים חדש המבוסס על העתיק, לא עוד חיקוי זול, שבלון משל אחרים, אלא אורחות חיים יהודיים מודרניים (לאו דווקא דתיים) הנגזרים מעקרונות מסורותינו וערכינו. לא רק מדינה של יהודים, אלא מדינה (וכלכלה וחינוך וחברה ופוליטיקה) יהודית באמת.[8]
"ב' זה אוהל" הוא ביטוי המביע במדויק את המהות והתכלית של תנועת המחאה. שיר ילדות שכולנו מכירים וגדלנו עליו, שבו יש סדר מסוים, משובש ומשתנה. משהו בהיגיון הפנימי שגדלנו עליו כבר לא עובד יותר, ישראל שגדלנו בה בילדותנו נלקחה מאיתנו, הפכה פניה. המחאה הזאת היא של דור שבעיקר רוצה לחזור לישן ולטוב, לשוב הביתה, ל-ב' המוכר. למקום שבו לא נועלים את דלתות הבתים, שבו הילדים יורדים לשחק עם כל ילדי השכונה, לבית שיש בו משפחה וסביבו קהילה ולא קבוצה של אנשים טרוטי עיניים במרדף אינסופי. יותר מהכול זוהי תנועה פנימית לחיפוש זהות עצמית ולכן אין להתפלא שכמה כבר העירו עליה שהיא נראית כמו המשך הטיול להודו.[9]
המהפכה הישראלית היא ה- Revolution במובנה הישן. היא רוצה להחזיר את הכוכב שלנו למסלול סיבובו המקורי. היא רוצה לתקן את חטא העגל על ידי לוחות שניים. אלא שמאז חז"ל למדנו שלא לחכות ל"משה", אלא להביא את התורה בעצמנו מבית המדרש. כמו הלוחות השניים, גם המהפכה הצרפתית נולדה ’בין השמשות’, בין "מלך השמש", ל-"עידן האורות".[10] כנראה שמשהו טוב קורה שם במקום הזה, הניזון מאורן של שתי תפיסות גדולות, המוכן לחבר, הקשוב לשמוע, המכיר ביכולת לשינויים גדולים, המוליד תיקון.
זוהי תקופת בין השמשות של גל זה של המחאה. היא אמנם התחילה בתגובה למצוקה חומרית ספציפית, ואולי לא יכלה אחרת, אך הבנתה במושגים חומריים לא בטוח שתפיק משהו משמעותי בסופה, וכנראה לעולם לא משהו שיספק אותנו. אין בשום אופן להמעיט בערכם של תיקונים בבניין הפיזי, בשיטה הכלכלית, בחלוקת התקציב ובמיסוי, הדברים הללו נחוצים ודחופים מאין כמותם. אך המחאה הזאת כבר פתחה הזדמנות גם למשהו אחר, מעבר להישג הפוליטי. את הדבר הגדול שהיא יכולה להביא אין לנסח בנוסחאות ואין לדרוש מהממשלה במסמכים. הדבר הזה יכול לבוא רק אם נפנה רגע לעצמנו ואחד לשני. אז יש כאן סיכוי לשיח ישראלי-יהודי חדש, מחשבה מחדש על המסלול המוסרי שלנו, על המקום שממנו באנו ואליו אנו הולכים, גם אחרי האוהלים. יש סיכוי לחזרה של הרוח עליה גדלנו, לדיבור על חברת מופת, על חיים של יעוד ותחייה ולא של גורל והישרדות, חיים קהילתיים יהודיים ארץ ישראליים הבנויים ומסתמכים על הבנתנו את מקומנו בתוך סיפור גדול יותר.
"יבנו באש קדש אלה את ירושלים של מטה ואלה את ירושלים של מעלה ומאלה ואלה יבנה ויכונן בית חיינו– "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה"." [11]
ומילה נוספת בנימה אישית…
היהדות מובחנת מהאידיאולוגיות הכוללניות האוניברסאליות המודרניות, בכך שאינה סומכת על מוסד על-פוליטי כלשהו שיתקין ויכפה חוק מוסרי אוניברסאלי מלמעלה. המוסר שלה הוא מקומי ונוגע בעיקר ליחסים החברתיים שבין בני אדם. נקודה מעניינת שמיכה גודמן מצביע עליה היא על כך שעל לוחות הברית לא מצוין שום ציווי הנוגע למדינה או לשלטון, אבל כן ישנו ציווי לכיבוד אב ואם ואיסור על ניאוף. היהדות מאמינה כי האמת מארץ צומחת וסדר חברתי מוסרי מתחיל בבית. הגאולה עצמה, בנין ירושלים, מתחיל בבניית בית פרטי, במשפחה. אותו בית אליו אנו רוצים לשוב, פיזית ורוחנית.
אני נמצא כיום בתקופת בין שמשות אישית, בה לוחות חדשים מחליפים ישנים. בזמן שאתם קוראים שורות אלה אני, ביחד עם זוגתי מיכל, כבר לוקחים חלק במאמץ הזה של בניית הבית הפרטי שלנו ומקווים בכך לקחת חלק בבניין גדול יותר, של ירושלים חדשה, טובה יותר, ומאחלים לכולנו שעוד ירבו שמחות כאלה בישראל.
[1.אלירן זרד, ’לבירור עמדתנו‘, דעת פרת 6, אדר תשע“א, מרץ 2011.]
[2.Subterranean Homesick Blues, 1965.]
[3.(Robert Darnton, ‘The Revolutionary Character of the French Revolution’ (1990]
[4.אפשר גם לקרוא לו שלב ”היעוד או היאוש“ (תודה למיכל, זוגתי, על ההברקה), כי אם לא תתרחש ההמראה הרוחנית, צפויה המחאה ללכת בדרכו של כל בשר, במחזור החיים של התהליכים הפוליטיים, לשקוע, להתנדף או להפוך אלימה ולצאת מהקונצנזוס. אנו עדים לכך כעת עם נטישת האוהלים וכנראה שאנו עתידים גם לצפות ברדיקליזציה במקומות מסוימים.]
[5.בניגוד לאמונה הנוצרית למשל, בתפיסה היהודית התורה ניתנה לעם כולו ולא לסוכנים או שליטים בחסד האל. העם הוא זה שמוטלת עליו האחריות לקיים את ייעודו כיחידה אחת ועליו ככלל נגזרים העונשים הדבר הזה נכון היום כבעבר.]
[6.לעקרון המוסרי שאתם דוגלים בו, אם אתם מעדיפים את זה.]
[7.הסוציאליזם המקובל היום נוטה ללבוש גוון מרקסיסטי, מטריאלי, בהבדל מסוגים אחרים, כמו של משה הס למשל, שהתמקד בערכים נצחיים יותר מבמאבקי מעמדות.]
[8.למען האמת יש לציין כי הקפיטליזם גם הוא, לפי גישות מסוימות, התחיל לפחות כזרם אידאי. ראי מקס וובר, ’האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם‘, (1905)]
[9.כן! חרם צרכנים היא אסטרטגיה קפיטליסטית, לא אנטי קפיטליסטית, היא מקבלת בברכה את כללי המשחק. כך גם הפגנה סקטוריאלית בדרישה ליותר כסף לקבצה ספציפית.]
[10.’מלך השמש‘ – כינוי ללואי ה- 14, מלך צרפת. ’עידן האורות‘ – תנועת ההשכלה באירופה. שמה לעצמה למטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים על רציונליות והנחת יסוד לוגוצנטרית. התנועה סיפקה את הבסיס הפילוסופי למהפכה האמריקאית ולמהפכה הצרפתית, כמו גם לעליית הקפיטליזם והבורגנות.]
[11.חיים נחמן ביאליק, ’לפתיחת האוניברסיטה העברית‘, תרפ“ה, 1925.]
