ל"ג בעומר הוא חג מבלבל. חג שצמח מאוחר, מן השטח, ללא צידוק ברור לתאריך בו הוא נחגג וללא פשר מיוחד לספירה ה-33 בעומר. אוסף של מנהגים וסיפורים שלא בהכרח מתחברים לתמונה אחת גדולה וקוהרנטית. בניסיון לענות על השאלה "מה בעצם חוגגים כאן", רובנו נענה שזה קשור איכשהו למגיפה של תלמידי רבי עקיבא, ומשהו עם בר כוכבא, ויש מדורות כי כך נהגו כשפרץ המרד, או אולי זה בכלל בעצם קשור להילולא במירון של רבי שמעון בר יוחאי, המאור הגדול, אולי משהו עם ספר הזוהר?
כן, ל"ג בעומר מיגנט אליו כל כך הרבה מסורות והתקדש. גם אצל הגננות בגן, אבל גם ברמה של דינים והלכות ואפילו חופש מבית הספר. אבל למה?
ומיד עם שאלתי, איני יכולה שלא לחשוב על מורה מיוחדת שלי, שבכל פעם שאני מפנה אליה שאלת מעולמות הפילוסופיה או האינטלקט, או מנסה להבין מדוע דברים הם כמו שהם, היא מחייכת אליי ושואלת בחזרה – "האם זה משנה?"
מנהגים, רבותיי, מנהגים.
הדיון על מקומו של מנהג בפסיקת הלכה הינו דיון עתיק בעולם המחשבה היהודית. כבר במשנה, במסכת בבא מציעא, ישנה התייחסות לכך שבאזורים שונים קיימים מנהגים שונים ביחס להשכמת פועלים שכירים וביחס לתזונה המסופקת להם, והמשנה קובעת כי יש לנהוג בפועלים כפי מנהג המקום, גם אם ההלכה אומרת אחרת. התלמוד הירושלמי בסוגיה זו ממשיך את קו המחשבה, ואף מנסח את הכלל כי כאשר ישנה התנגשות בין הלכה למנהג, המנהג מבטל את ההלכה.
אין הדבר אומר שכל התנהגות מומצאת שמקיימת קבוצת אנשים תקבל מעמד שכזה. כדי שלמנהג יהיה תוקף, צריך שיהיה מדובר במנהג רווח ולא באירוע חד פעמי, כפי שכותב הריב"ש: "ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג" (סי' תע"ה). עקרון הלכתי זה התפשט לא רק לפסיקת הלכה, אלא להתקבלות של מנהגי חגים, מסורות עממיות, ואף דברים שהיו מנוגדים לרוח ההלכה אך התפתחו מן השטח והציבור דבק בהם.
ההכרה והכבוד למנהגי מקום קיימים ולמסורות הצומחות מן העם, הן דבר מפליא שמספר סיפור עמוק על התפיסה היהודית. העקרון ההלכתי של "מנהג דוחה הלכה" מחייב אותנו לקחת בערבון מוגבל את מה שניתן להסביר או לנמק בדרך ההיגיון הרציף, בדרך השכל הישר, ומחייב אותנו לתת מקום לא מבוטל הן לקיים והן לעממי.
זכרון ממירון
אי שם בגילאי 23-24 שלי, התגוררתי באחד מהיישובים הקטנים בהר מירון.
חורף עמוס רוחניות ודמעות, מלווה בשיעורי תורה מעוררי לב, כיסוי מרפקים, חקירה ותעייה. אירע הדבר ול"ג בעומר חל ממש בתקופה בה התגוררתי במרחק דקות הליכה מחניון השאטלים המרכזי לעבר ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. בהחלטה שנבעה איפשהו באמצע בין לעבור חוויה מקרבת לבין להיות תיירת אנתרופולוגית, עליתי על אחד השאטלים, ומצאתי את עצמי בלב ההילולא. מה שהתרחש מאז זכור לי כסצינה חלומית-סוריאליסטית, כמו הייתה לקוחה מתוך "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס.
ברזי שוקו חם פתוחים מטפטפים שוקו על הכבישים והמדרגות. עדות מתפללים בכל הצבעים ובכל המינים. אוהלי קוגלים וצ'ולנטים בצלחות חד פעמיות. עמדות הנחת תפילין, עמדות למתן סגולות וברכות. קבצנים פושטים יד לצדקה. ילדים נדחקים בתור לחלאקה, אברכים עומדים על גגות בתים ומשליכים לחמניות עם שוקולד לעבר המון אדם שמרים ידיו לתפוס. המון אדם. קירבת לבבות. קולות, מראות, ריחות. הוויה שלמה וצבעונית.
הקוגל הוא קדוש
לפני כמה שבתות התפתח דיון בקידוש אצל שכניי. חבר טוב שלי פתח את ספר המעשיות ממנו הוא מקריא מדי שבת, הקריא מעשייה, והוביל בעקבותיה שיחה על אמונה ועבודת ה'. הכל אגב נשנוש קוגל וסלטי דג כבוש, פטפוטי אימהות והתרוצצויות ילדים. אני, שנמצאת בימים של חקירה וסימני שאלה רבים על אמונה ומסורת בחיי, התרעמתי על ה"וורט" שניתן באגביות על המרפסת. הטחתי בו ובכולם כי אלה מילים שאין בהן ממש, שלא ניתן להתקרב דרכן באמת לעבודה רוחנית. התרעמתי כנראה בעיקר על ההתברגנות שלי בתוך הדת, שהפכה עבורי יותר פולקלור מאמונה חיה ורוטטת, וביטאתי בזעם את הכאב הזה.
אל מול דבריי הלוהטים הטיח בי אחד החברים ", על מה את מדברת, הקיגל הוא קדוש!". והוסיף, כי בדיוק ההיפך גוטה, ההיפך. הפולקלור זה ה-דבר. מסורת אבות זה ה-דבר. וורטים אגביים, דגים מלוחים. קצת יידישקייט. "אני?" הוא אמר לי, "אני לא יהודי כי אני מחובר כל כולי לכוונה ואמונה. אני יהודי כי איזה סבא של סבא שלי כיוון לפני כמה מאות שנים בברכת המזון "צאצאינו וצאצאי צאצאינו" , ובום, אני בפנים". שתקתי.
קול, מראה, ריח.
במסכת ברכות, דף נז ע"ב כתוב כי "שְׁלֹשָׁה מְשִׁיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קוֹל, וּמַרְאֶה, וָרֵיחַ". לפי מימרה זו, לא הדעת פועלת על הדעת, אלא החוויה החושית היא זו שמעצבת את החוויה השכלית. ואם נחזור לל"ג בעומר, אולי בהיעדר יכולת לאחוז בקו ממחשבה עקבי ומשכנע כדי לחבור אל החג, ניתן לאחוז במימד החושי. לחשוב ריח. לחשוב מנגינה.
בחוש גם נעלם המימד השיפוטי – ריח המדורה הוא ריח המדורה, בין אם היא מדורה שמחה ופלאית של ימי ילדות מוקדמים, או מדורה מייסרת חברתית של ימי היסודי המאוחרים. הסיפורים מהגננת הם הסיפורים מהגננת, בין אם הם נכונים הסטורית ובין אם הם מבלבלים מסורות ותקופות. מירון זה מירון. גם אם ההילולא מרתיעה ומעולם לא התקרבתי אליה, ובין אם הייתי בלב ליבה. החוש קולט, ומעביר אחורה, פנימה, למעלה. מחוקק מנהגים בגוף, בקהילה, בעם. מנהגים שמתקבלים מלמטה, מנהגים שמבטלים ומבשרים הלכות.
ואז כל ההנמקות וההתחקות אחר השורשים ההסטוריים של ל"ג בעומר הופכות לקצת מיותרות. כי הקוגל הוא קדוש, וגם השוקו הנשפך ברחובות, וגם העשן העולה לשמיים בבוקר שאחרי, יחד עם כל התקוות והאכזבות. בליל אחד שלם ושמחה אחת גדולה. על מה בדיוק? זה כנראה לא משנה.
***
מוקדש באהבה וגעגועים לחמותי, בת שבע, זכרונה לברכה. שאני, הצעירה, לא ידעתי לחבק את מתנות המנהגים וסודות הדורות שביקשה להעביר אליי, ועכשיו הם כה חסרים לי.
אמונות וסגולות שנקוו לתוך היום המשונה הזה, על הקולות, הריחות והמראות. ואולי החבר שלי באמת צודק, והקוגל הוא קדוש, ולא צריך להתחקות אחרי השורשים ההסטוריים או לנמק את טעות הדפוס. צמח לו יום מלמטה, מה קרה בו ולמה – לא בדיוק ברור ומהימן, ואולי בעיקר לא כזה מעניין. מה שכן מעניין הוא האנשים שדרך היום הזה מבקשים לגעת במשהו חי, אמיתי, דרך שערי הגוף והחושים. להשיב דעתנו למשהו קדום מאיתנו. ללא פשר.